לקראת החג הבעל"ט הסבר קצר לעניין 'בדיקת חמץ ומכירתו'

להלן רצף של דברים מפורסמים מאד אך מאידך סידורם זה לצד זה עשוי להאירם באור חדש ובהיר מהרגיל:

התוה"ק אסרה החמץ בפסח באכילה. מלבד זאת ציוותה גם 'לא יראה וימצא' עליו.
ושאלו מה נשתנה משאר איסורי האכילה שבתורה שאין עליהם חומרא זו ואף לא על החמורים שבהם?
ותרצו שכיוון שכל השנה החמץ מותר עלול הוא יותר להכשיל את עמ"י באיסורו ולכן הרחיקה אותו התורה ביותר.

[תוספת ביאור- עיקר רצון התורה היה שלא נאכל חמץ בפסח אלא שראה הקב"ה שציווי זה עלול להכשיל חלילה הבריות מצד שקרוב מאד לטעות בין התר לאיסור גזרה חוכמתו להרחיק אותנו מהעברה וציווה בבחינת סייג לעברה להוציא החמץ מרשותנו וראייתנו, וכך לא נגיע בטעות לאכילה מצד שנשכח האיסור עקב היותו חריג במהלך השנה.
אומנם אין זה ציווי עצמי אלא רק בבחינת סייג מדאו' (כ'לא תקרבו לגלות ערווה למשל).

למאי נ"מ?
הנ"מ היא שהתורה הקפידה שלא יהיה בביתנו חמץ רק בשל המכשול שמעמיד בפנינו מצד הרגלנו בו כמזון של התר אך אילו היה ניתן לסמוך עלינו שלא נתבלבל בכך לא היתה התורה מצווה את 'בל יראה ובל ימצא'!
ומנין לי זאת?
מכך שיחד עם 'בל יראה' ציוותה התורה להשבית החמץ (ובכך פוקעים שני האיסורים הנ"ל) וניתן כעת להשאירו בבית ישראל.
ומהי אותה השבתה?
לפי חז"ל וכל הראשונים עד התוס' היה העניין 'לבטלו בליבו כאילו הוא עפר ואינו עוד מזון כלל'
כיצד זה מועיל, הרי החלטת הלב לא משנה המציאות (וכמעשה ביהודי והדג?) אלא שכלל לא התכוונה התורה לאסור המצאות מציאות של חמץ בביתנו אלא רק הזהירה שלא נותיר חמץ שעלול להכשילנו באכילתו מצד הרגלו בו באכילה פשוטה ואוטומטית, אבל אם יצליח היהודי לבטל מעצמו הרגל האכילה ולקבוע בדעתו שאין החמץ מאכל מבחינתו בימי החג הרי שחוזר זה להיות ככל האיסורים שבתורה, אסור לאכול אך מותר להשאיר בבית!
(כמובן התוס' דרך אחרת עימם-הפקר מרשותו, אך קשה היא ביותר מכמה צדדים, ובהסברי הנ"ל אין עוד צורך לתרוצם).
חיוב בדיקת חמץ
כל הנ"ל נכון מדאו' אולם חז"ל באו ואמרו 'אנו סומכים עליך שלא תאכל בטעות סתם חמץ אחר שביטלת אותו אבל גלוסקא נאה, זה מסוכן, בזה יש חשש שתאכל גם לאחר הביטול.
לכן ציוו חכמים לוודא שלא נותרו בבית 'גלוסקאות נאות' בליל יד', (הרף התחתון למה זה 'גלוסקא נאה' זה כל שיש בו כזית ואינו 'חמץ נוקשה')
עם הזמן התעורר צורך לתת מענה גם לחמץ 'נאה' שרצינו להשאיר בבית מצד אחד אך מאידך לא להכשל בו, כיצד ניתן ליישב שניהם כאחת?
הפתרון היה פשוט- 'איסור גזל'
הרי כל השנה יהודים לא פושטים ידיהם במזונות טעימים במכולת טרם ששילמו עליהם, אם כן אם נצליח 'להדביק' על החמץ הנאה איסור הרגיל כל השנה כגזל שוב לא יחול עליו איסור 'בל יראה וימצא' שהרי שוב אין בו חשש מכשלה.
זה כמובן ההסבר למהות עניין של 'מכירת חמץ'
אומנם לפי זה אין כלל צורך שהחמץ יעבור לרשות של הנכרי אך מאידך חשוב מאד שיהיה ברור למוכר שזה 'כבר לא שלו וחייב לשלם לפני שלוקח' ובהתקיים המכירה ברמה זו די בה להתיר הותרת החמץ בבית.