א. היה אוכל עמו על השולחן וכו'. בבא זו קצת סתומה לכאורה. דלכאורה הלגינין פתוחין כדרך כלי שעומד על השולחן. ומדוע לגינין שעל הדולבקי מותרין כשלא אמר לו וכו', אטו אורח נזהר טפי ממעביר או מגוי שבקרון ובחנות. והא דחביות משמע שהוא המשך של האורח, וא"כ האורח כן מרשה לעצמו להתעסק עם כלים שאינם על השולחן. ואולי זה מיירי באומר מזוג. ויל"ע בכל זה.

ב. אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו. לא משום שחושב שלא איכפת ליה לבעל הבית, שהרי ראה שטיהרו אותו ויודע שחבירו לא מטוהר. וגם מפורש להדיא דבבא דרך עקלתון מירתת מיניה. א"כ יודע רבונו ומכוון למרוד בו, כיון דלדידיה נראה הדבר חומרא שלא במקומה, לכן אף שנתן לטהרו כדי לקבל את העבודה, לא ימנע מחבירו לנגוע אם בעל הבית לא יידע מזה.

ג. (בעמוד ב') רשב"ג הוא דלא ידע מאי קאמרי רבנן וכו'. מצינו כן בכמה מקומות. וזה דבר פלא. רשב"ג היה בדורם של חכמים ובר פלוגתתם ולא היה לו ברור במה דיברו, ורבי יוחנן שהיה דורות רבים לאחר מכן יודע בוודאות שדיברו בסיד (משום דכך קיבל כדאי' בתוס').

ד. אמר רבא הלכה כרשב"ג הואיל ותנן סתמא כוותיה. לכאורה מוכח דלא ס"ל כללא דרבי יוחנן דהלכה כרשב"ג במשנתינו, דא"כ לא צריכא להא דסתמו כוותיה. (יל"ע ברשב"ם שציין בגה"ש).