1. התורה אומרת:
"כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה בעירו ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם".

2. המשנה קוראת לזה "אב נזיקין - שן" (ב"ק ב.).

3. הגמרא מגדירה זאת "יש הנאה להזיקו וממונך ושמירתו עליך"

4. הגמרא (ב"ק כג:) מביאה צד שדווקא במקרה עצמו של בהמה האוכלת מרכוש חבירו - פטור (כי פי פרה כחצר המזיק דמי). והחיוב הוא רק בתולדות שן (נתחככה בכותל וכו').

עולה מכך, שגם כשהתורה מביאה מקרה מפורש, בעצם אינה מתכוונת בכלל למקרה עצמו, אלא רק להגדרה הנלמדת ממנו ("יש הנאה וממונך ושמירתן עליך").

אשמח לחוות דעתכם. והאם אתם מכירים עוד סוגיא כזו שהגמרא לוקחת את המקרה המפורש בתורה ובמקומו מתייחסת להלכה רק להגדרה שלו ודווקא לא למקרה עצמו.

תורה מראש