לאורך כל הלימוד של פרק "השוחט והמעלה" שבמסכת זבחים, עולה השאלה הבסיסית למה שאדם יקח משהו מבית המקדש ויעלהו בחוץ?

"הקומץ, והלבונה, והקטרת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ - חייב,

השאלה מחריפה עוד יותר בברייתא: "עולה ואימוריה מצטרפין לכזית להעלותן בחוץ,

אולם כשאני רואה כיום את "נשות הכותל", אזי הכל ברור. יש "מנהג המקום" אבל יש מי שרוצה מימוש עצמי. כפי מסופר במסכת מנחות (דף סה עמוד א): "שהיו צדוקים אומרים: יחיד מתנדב ומביא תמיד", וכמובן שהפרושים לא הרשו להם, אזי מתחילה כל הסוגיא של "הקרבה והעלאה בחוץ".

כהנים צדוקים גונבים איברים מהמקדש, בכדי להקריב בחוץ

לכן גם התורה כל כך הקפידה על זה שהעונש שקבעה - כרת.

האם יש עדויות היסטוריות לתופעה הזו?