לשון המשנה 'הכל שוחטין' מורה לכאורה על יחס בסיסי של אמון כלפי כל סוגי המסוגלים לשחוט. מאידך, תוך כדי לימוד דפי הגמרא הראשונים במסכת, נראה שהיחס לפחות יותר אמביוולנטי ( לא חד משמעי ), וגם אם ההסברים לכך אינם מתאימים בדיוק ללשון המשנה נראה כאילו זה הכיוון, כלומר שאין להאמין לכל אחד באופן בסיסי ואוטומטי. גם לאחר שקראתי מה שכתב הרב אהוד שורץ על ה'פרופיל של שוחט' והמקורות שהביא, לא הצלחתי לשתחרר מרושם זה שבאופן מעשי אין לתת אמון כ"כ בקלות.
ומעשית בחיים - באופן ממש קיצוני, בעיקר לאחר תחקירים מצולמים שפורסמו, ולקראת חתונות ובבתי מלון וכדו', הדברים ניכרים שאיננו מאמינים כלל בשוחטים ומוודאים היטב לגבי השוחטים וההשגחה עליהם, ובמיוחד לאחר תחקירים שהראו על תנאי השחיטה האיומים במפעלים.
אם אמנם המציאות כ"כ שונה מהלשון הראשונית במשנה, מדוע נקטה המשנה לשון כזו ? האם כ"כ השתנו הדברים מאז ולא אכשר דרא ?