אבא שלו כבר הבטיח לו שייתן לו את הווילה במתנה, אבל מתי? נמאס לו לחכות, לראות את מי הבריכה הכחולים מתאדים בשמש והוא לא נהנה מזה כי זה לא שייך לו, הוא צריך לראות את השם שלו מתנוסס על דלת הכניסה כדי להרגיש בעל הבית, להרגיש שהוא יכול לעשות בפנים משבא לו, שאם הוא רוצה לקשקש על הקירות אז הוא יכול ואם בא לו להזיז את כל הרהיטים ולשים את המיטה שלו במטבח אז גם הוא יכול, עצם הידיעה שהוא אדם חופשי בווילתו, ברצונו מסדר וברצונו מבלגן גורם לו לרצות שזאת תהיה שלו כבר, הוא לא רוצה שאבא שלו ימות אבל הוא רוצה כבר את הווילה, הוא כל כך רוצה אותה שהוא הפך לעצבני.

אביו חש בצערו, ראה שניטל ממנו כל זיק של של שמחה, אין לו מצב רוח ואין לו יישוב הדעת, איך אבא יכול לסבול בן עצוב, מכר לו את זה בגרושים, העיקר שהוא יהיה רגוע, שהוא יראה את זה רשום על שמו בטאבו כשדה מקנה שקנה מאביו, עכשיו שזה שלו הוא מרגיש סוף סוף בבית, תחושה מוזרה אפפה אותו מהרגע הראשון שהוא נכנס לתוך הווילה שרשומה עכשיו על שמו בטאבו ובגאון על הדלת, במקום באמת להרגיש בבית הוא חש עוד יותר זר ומנוכר, כתייר ששכר קורת גג באייר-בי-אנד-בי, כעכבר כלוא בתוך החור הגנוב שלו, לא בא לו פתאום להזיז שום רהיט בווילה, אפילו לא ספרים ואפילו לא כפיות וספלים, בא לו שהכול יישאר על טילו לנצח נצחים, שהכול יקפא במקום ושיישאר בלי לזוז כמו שאבא שלו עיצב.

הביט על הבריכה הכחולה, המים היו קרים, בהחלט לא יום לשחות בבריכה, בשביל מה לו וילה כל כך גדולה וריקה, הוא שרגיל לדירת הבייסמנט ששכר אי שם , מה הוא יעשה בווילה תלת מפלסית בשכונה של עשירים, לא חשב פעמיים והקדיש את זה לבית המקדש, לטובת הכוהנים, זה היה פשוט גדול עליו כל החלום הזה, הוא לא מצא שם מנוח, רצה להיות נוכח בכל שטח הדירה בו זמנית ובו זמנית דרך על רהיטים מחשש שאם ידרוך על הריצפה היא תתקלקל, הוא השתגע, הווילה גדולה עליו באלף מידות, הוא נרגע רק אחרי שהשלים עם העובדה שהיא לא שלו יותר, הווילה הקדושה, הפכה לממון גבוה, רכושו של אהרון הכוהן, אסור לו לשהות בה יותר, אסור לו ליהנות מהווילה, זהו, היא לא שלו יותר.

אבא שלו התעלף, איך הוא יכל לעשות דבר כזה ועוד בלי לשאול ממנו רשות, ניסו לחיותו אבל הרופאים רופאים והוא בינתיים מת, לא יכל להשלים עם הבשורה שבנו יישאר בלי דירה, בלי וילה, סגור בד' אמותיו בתוך בייסמנט שכור במחיר מופקע, אפילו כתב לו בצוואה, שייפדה את האחוזה מהר כערך פדיונה, כי ראויה היא להיות לו לאחוזה.

כעבור שנתיים הווילה חזרה להיות שלו, הוא פדה אותה במחיר קצוב בתורה, חמישים שקל על כל שטח קצוב בדירה, יש שאמרו שהוא יצא מזה בזול, שזה יכל לעלות לו ביוקר אילו זה לא היה של אבא שלו קודם. הוא טייל בגינה וראה שצמחו גפנים בכרם וקנים ואילנות על הטרסה שכנגד, שלושה אילנות גדולים יצרו מעין משולש, סדן השקמה וחרוב המורכב ואת העץ השלישי הוא לא הכיר, הוא מטח ביניהם ערסל והתמתח עליו.

הוא דפדף בחוברת שקנה מהקיוסק, על העמוד הראשי התנוססה מלכת היופי הכנענית, היא הייתה חתיכה, הורסת, משהו שלא מהעולם הזה, הוא מעודו לא פגש יצור כזה מקסים בעולם מעל גבי העמוד הראשי של מגזין הבלאי והפנאי, השיער הגולש שלה עם מתארי הגוף שיוו לה מראה של לפחות מיליון דולר, למרות זאת, הערך הקצוב שלה לא היה שונה משל כל יהודייה בגילה עם או בלי מידות טובות, להגיד עליה שהיא יפה? מה פתאום יפה? נאה? חלילה!!
הורסת! חתיכה! בריה שטרם נבראה כמותה!