הגמרא דנה בדיון ארוך לסייע לשיטת חזקיה או רבי יוחנן ומנסה להביא סיוע :

"ת"ש , רש"א יש (קרבן) שמועלין בו ויש(קרבן) שאין מועלין בו.
כיצד ? לפני זריקה - נועלין בו , לאחר זריקה - אין מועלין בו".
עד כאן דברי הברייתא

ניסיון להוכחה : "קתני מיהת , 'מועלין בו' , לאו דהו שהות למזרקיה דאי בעי זריק ושמע מינה 'היתר אכילה שנינו (ולכן מועלים קודם הזריקה בטרם הותר לאכילה) ?"

דחיית ההוכחה : "לא, דקבליה סמוך לשקיעת החמה דלא היה שהות למזרק (לכן אי אפרש להתייחס לדם הזה 'כזרוק דמי') , אבל היתה שהות מאי ? הכי נמי דמועלין ?! מאי איריא דתני 'לפני זריקה' ליתני קודם שקיעה ולאחר שקיעה ? הכי נמי קתני קודם שיראה (ראוי לזריקה , היינו לפני שקיעה) לזריקה ולאחר שיראה (אחרי השקיעה) לזריקה".

שאלתי , אם זו היתה כוונת המשנה , מדוע לא נאמרה לשון ברורה ונבחרה לשון המשתמעת לכמה פנים ? מה הסיבה לצורה לימוד כזו ולמעשה זו שאלה שיכולה להישאל פעמים רבות ברחבי הש"ס היות ותשובה כזו מופיעה ברחבי הש"ס פעמים רבות.