אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב, אי מקריב לא נרצי. דהיינו רבא מחדש כאן מסברא שאם נתערב איסור הנאה בזבחים, שדינם מדרבנן לא להיקרב אפילו ע"י ניוד והפרשה, גזירה שמא יעשה בלא ניוד ויהא קבוע, על כן אף אם יקריב את כל התערובת לא יצאו הבעלים ידי חובתם, כיון דהוו בגדר דחויין מדרבנן, למ"ד בעלי חיים נדחין.
ויש להסתפק איך יהא הדין במקרה ואחר שהוקרבו נתברר הספק ונודע מיהו האיסור, האם גם אז נאמר שמכיון שכבר היה דין לא להקריב נדחו. ובעצם אפשר להסתפק אפילו קודם ההקרבה, האם ייאסר להקריב גם במקרה ונתברר הספק.
והנראה יותר דמלכתחילה רבנן אסרו להקריב רק כל זמן שלא נתברר, והוי גדר של "דחוי כל זמן שלא הוברר", אבל ברגע שהוברר אזלא דחייתו. ויש לעיין אם מצינו גדר כזה.