העובדה שהפטירה מתוארת כ'יציאת נשמה' נובעת ממראה העיניים בלבד, היות ובמהלך החיים אדם נושם, ובמותו , לאחר שנשם בפעם האחרונה הוא מפסיק לנשום וכאילו מוציא את האויר מריאותיו ואינו נושם שנית.
במציאות לא כל הנפטרים 'נופחים את נשמתם' במותם. למשל הנחנקים.
למעשה לא ניתן להראות שיוצא מהגוף שום דבר. ה'נשמה' אינה מציאות גשמית.
לתיאורים שונים של אנשים שעברו החייאה אי אפשר לתת בסיס נמדד או מתועד והוא הדין לתיאורי מפגש עם נשמות לאחר מותן. אילו הן חוויות סובייקטיביות ולכן חוץ ממי שמתאר אותן אי אפשר למי שלא חווה חוויה כזו בעצמו לדעת על מה בדיוק מדובר.
על השאלה האם מדובר בחוויה דמיונית בלבד של מוחו של האדם המדמה, כמו חלום, או שזו חוויה מהותית יותר, אין בידי המדע לענות כיום. על כן העניין הינו מבוסס אמונה (בדבר זה ) בלבד ( ב'אמונה' הכוונה - שאמרו/סיפרו לאדם שיש כזה דבר והוא מאמין לסיפור זה, כי הוא מעצמו לא היה יכול לדעת כי לא חווה )
זו אחת הסיבות העיקריות לכך שאנשים רבים כיום פשוט אינם מאמינים שקיימת בכלל 'נשמה', וממילא גם לא עוה"ב או תחיית המתים, ששום אדם מזה דורות לא חווה או ראה. חוסר אמונה זה בעניינים רוחניים בכלל ובקב"ה בפרט, הוא הבסיס העיקרי לחילון הקיים בחברה המערבית.
השאלה החשובה מכל היא אפוא : מה יכול לגרום לאנשים להאמין, הרי בלי שיאמינו לא ישתנה המצב בו החילון משתלט על החברה, על כל המשתמע. האם חינוך והסברה יעילים מספיק כדי 'לעשות את העבודה' ? האם קיימת דרך אחרת ?
אשמח לקרא דעת הקוראים בפורום.