לתועלת הלומדים מספר הערות בסוגייתנו שעלו לי:
תָּנוּ רַבָּנַן: כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת-בגמ' מבואר שניים כנגד הטוב והרע, ובעין איה כותב שהטוב לימינו כי העיקר צריך להיות העידוד והרע לשמאל כי מיעוט הכח צריך להעשות במידה מועטת. יש בזה משהו שדומה לפעולת הכליות שמסנן את הדם ומוציא את הרע ומחזיר את הטוב
לֵב מֵבִין-את החכמה מהשכל הלב מבין ומעורר את הרגש
לָשׁוֹן מְחַתֵּךְ, פֶּה גּוֹמֵר
וֶשֶׁט מַכְנִיס וּמוֹצִיא כׇּל מִינֵי מַאֲכָל
קָנֶה מוֹצִיא קוֹל
רֵיאָה שׁוֹאֶבֶת כׇּל מִינֵי מַשְׁקִין-הכוונה פה לרטיבות שיש בראה שהיא הכרחית לנשימה (מכיוון שהחמצן עובר כך בדיפוזיה-פעפוע), אגב הרטיבות הזאת נותנת גם נפק"מ באיסור והיתר לדוג' סירכא בריאה מטריפה כי היא תוצאה מאותם משקין שנקרמו על נקב
כָּבֵד כּוֹעֵס מָרָה זוֹרֶקֶת בּוֹ טִפָּה וּמְנִיחָתוֹ-הכבד אדום מלא דם יש בו דמיון לכעס, מבחינה פזיולוגית המרה מקבלת את מיציה מהכבד שמייצר אותם, אך חלק מחומרים אלו חוזרים לכבד מהמרה דרך הדם ובכך יתכן ש"מניחתו" מרגיעה את הפעילות. הערה מוסרית יפה של הרב קוק, שכאשר יש כעס צריך לזכור את המרה (=הנזקים) שבאה לאחריה וכך מיד נרגעים
טְחוֹל שׂוֹחֵק- ברב קוק כותב שבזוהר מובא שדווקא העצבות שייכת לטחול, ומבאר שזה בעצם הפחד מהמוות שמביא לאהבת החיים ובעקבותם שחוק חיצוני אך השורש הוא טרגי ועצוב (פחד מוות) מזכיר מבחינה פיזיולוגית את הטחול, שמשתתף במאבקי הגוף כנגד איומים עליו (מערכת הלימפה, מערכת החיסון)
קֻרְקְבָן טוֹחֵן-אומנם קורקבן כיום יש רק בעוף ואומנם הוא אכן טוחן את המאכלים, אך רש"י כאן כבר כתב שיתכן שהכוונה לקיבה השלישית של הבהמה, ובשבת קנב משמע שיש גם באדם (אם כי לא כך משמע ברש"י שם)
קֵיבָה יְשֵׁנָה, אַף נֵעוֹר.-המאכל מרדים והנשימה מעוררת
נֵעוֹר הַיָּשֵׁן יָשֵׁן הַנֵּעוֹר — נִמּוֹק וְהוֹלֵךְ לוֹ. תָּנָא: אִם שְׁנֵיהֶם יְשֵׁנִים אוֹ שְׁנֵיהֶם נֵעוֹרִים — מִיָּד מֵת ברב קוק מסביר שאם יש את שני הכוחות רק בלבול בין השניים זה נימוק,אם חסר אחד הכוחות זה כבר קטלני