קיבלתי רשות לפרסם:

שלום וברכה.

כמה מילים לסיום מסכת ברכות.

אז הנה הגענו לתחנה הראשונה אחרי חודשיים של לימוד יום יומי. ללומדים הקבועים זה נראה שהתחלנו מזמן כי כבר השגרה קיבלה צורה שונה לחלוטין.

אבל כשחזרתי מסיום המסכת נפגשתי בטקטס הבא וחשבתי שהוא פשוט אומר הכל בצורה הרבה יותר טובה אז הנה הוא לפניכם:

"כאשר החל השיח סביב סיום הש״ס לפני כחודשיים, ואיתו גם התחלת הסבב החדש ב״ה, הדבר הי׳ה נראה כמשהו ערטילאי, כמשימה קשה ומורכבת, כמחוייבות גדולה מדי, כמשהו שקשה לעמוד בו.
הכל כנראה נכון.
צריך לומר - זה חד משמעית הדבר הכי קשה שעשיתי. לאו דווקא הלימוד (שמורכב לעתים בפני עצמו), אלא הקביעות, המחוייבות, קביעת העיתים.
אבל משהו הרבה יותר גדול קרה כאן. כאילו כדרך אגב, אבל שהוא העיקר.

אנו אנשים דתיים. וממשפחה של בני ישיבות. ככזו, הגמרא מאז ומעולם מלווה אותנו. אך יש בכל זה נדבך נוסף עבורי. זו הפעם הראשונה שהקצב אחיד, שהלימוד רציף. בסיומי מסכת השתתפתי לא פעם, אך זו הפעם הראשונה שהשתתפתי בכזו שלמדתי במלואהּ.
אבל, כאמור, משהו הרבה יותר גדול קרה כאן. כאילו כדרך אגב, אבל שהוא העיקר.
למרות הקושי לעמוד בקצב, ההשלמות האינסופיות, ״המרדף היומי״, מצאתי את עצמי, כאילו כדרך אגב, מלוּוה על ידי הגמרא בעצם בכל דרך ובכל מקום. במשרד, בבית, בין דיונים, בלילות ובימים, מתי שרק אפשר. עם הקול של הרב שמלווה אותי בנסיעות הארוכות, ואת המשפחה שלי בבית שכבר מתרגלים לקול. עם השמחה בבית אפילו בין מעבר בין כרך א׳ ל-ב׳ ועם הזמנים וההרגלים בימות בשבוע ואפילו בשבת שמשתנים בהתאם ללימוד הגמרא (וגם להשלמות הנדרשות). משהו שהפך בלי לשים לב למרכז העניינים באיזשהו אופן, ולמשנה סדרי עדיפויות.
אז נכון שתמיד מוטרדים מהקצב, מההספק. וזה מאוד מתסכל. אבל אגב כך, מצאתי את עצמי בלי לשים לב עסוק בהּ ממש בכל מקום, וזה כנראה הדבר החשוב והמבורך בכל הדבר הגדול הזה. כל זאת, בבחינת ״בכל דרכיך דעהו״. ומתוך כך, אגב, גם הלימוד וההספק מגיעים איכשהו."

טוב הלומד היקר הזה בתחושותיו הכנות פשוט עושה חשק ללכת להחזיק איזה מסכת.

ניפגש בשבת

ינון שרים
שכונת 'השחר' דימונה ת"ו.