לא ככה היינו מצפים להתחיל את שבת.
אמנם בימים אלו מתברר שלחפץ יש משמעות אחרת כשהוא ברשות היחיד או ברשות הרבים, ושהוצאתו של מרשות לרשות- אכן יוצרת משמעות חדשה בעולם,

אך מדוע מתחילה המסכת במלאכה האחרונה, הכי פחות מעשית,
מהגדרת המעברים בין פנים וחוץ.

1. המעבר בין רשות היחיד למקום הציבור (ולהיפך)- הוא מהותי לשבת.
שבת מבודדת מההמוניות, מהתקשורת- וגורמת לנו להתבונן פנימה בעצמנו, בבית.
היא זמן להבין מה יש אצלנו, ברשות היחיד. להודות עליו, להתרכז.
לחשוב מה צריך להיות בחוץ, מה אנחנו רוצים להוציא, ומה להכניס פנימה.

2. מכל 39 מיני המלאכות, היצירות של האדם בעולם- זו הכי נפוצה.
אנחנו כל הזמן מזיזים חפצים בין רשויות ונותנים להם משמעות חדשה, בלי לחשוב על זה.
אמנם התרגלנו שיש עירוב כמעט בכל מקום, אבל תעשו שבת במקום בלי עירוב-
זה הדבר הראשון (וכנראה הכי מורכב) שתצטרכו לדאוג לו.

3. אגב עירוב- איך הקהילה שלנו הייתה נראית, אם היינו עושים עירוב כמו פעם,
בלי "רשות ראש העיר", ובלי רב עיר שדואג לכך-
אלא ממש לוקחים פיתה מכל שכן ושכן שגר בבניין או בשכונה,
כדי ליצור עירוב וקהילה משותפת?
שבת זו הזדמנות להגדיר מחדש מי הקהילה שלנו, ואיזה קשרים אנחנו יוצרים בה.

4. הפתיחה למסכת מנגידה, ובצדק, בין כוונה טובה למעשה טוב.
העני עומד בפתח (בשבת), ובעל הבית רוצה להוציא לו משהו-
לא. לא מוציאים ולא מכניסים חפצים בשבת.
(מה כן? תיתן לו כבר ביום שישי, שיהיה לו, שלא ידאג!
או אולי- אם הגענו למצב כזה- תכניס את העני בשבת הביתה, לאכול אתך.)
לא רק הכוונה חשובה, אלא גם הדרך והתזמון.
מעשה טוב אמיתי צריך להיות חלק מכללי מוסר התורה.

5. כרונולוגית- זו המלאכה הראשונה שניתקל בה,
והיא זו שמצריכה הכי הרבה הכנה מראש.
ברגע שהדלקנו נרות- כנראה לא נמהר לקצור, לחרוש, או לתפור.
אבל נצטרך לקחת סידור לבית כנסת, או מאכל לארוחה.
לשבת צריך להתכונן, לחשוב: מה אני צריך כדי לשבות.

6. זו "מלאכה גרועה"- אין בה כמעט מאמץ, או אפילו שינוי ניכר למבט ראשוני.
ודווקא לכן היא מחדדת מה בין עבודה למלאכה-
היא גורמת לנו לחשוב מתי אנחנו סתם מתאמצים, ומתי אנחנו יוצרים שינוי מהותי בעולם.

7. יותר מזה, היא מסבירה את הצירוף "מלאכת מחשבת":
מצד אחד- פעולה ברורה (העברה של חפץ מא, לב, לפי גדרים)
מצד שני- המחשבה קריטית:
(עקר את החפץ במחשבה להניחו במקום המותר- פטור,
גם אם בפועל סיים את ההנחה במקום אסור. (ה))

8. ללמד אותנו שיש משמעות לביטול המחשבה, לחרטה באמצע הפעולה-
אדם שעקר חפץ מחצר אחת וכבר התחיל להעבירו באוויר הכרמלית-
מותר לו להחזיר לאותה חצר (רשות היחיד)- אבל לא לחצר אחרת (רשות היחיד אחרת) למה? כי אם הוא מחזיר לחצר הראשונה, התבטלה המחשבה שלו להוציא את החפץ מהחצר.

9. ההבדל בין פעולה ביחיד לפעולה בשניים כשאדם שני מצטרף לפעולה- הוא משנה את המחשבה של הראשון, גם אם זה לא נראה ככה.
אם אדם זורק חפץ (שינחת במקום אסור), ואדם שני מתקדם אל החפץ,
ותופס אותו קצת לפני המקום שהיה נופל (ועדיין תופסו בתוך התחום האסור)-
הראשון פטור (וגם השני), והמלאכה נחשבת שנעשתה בשניים,
כי השני שינה את התכנון של הראשון,
למרות שהשני לא יצר שינוי משמעותי בתוצאה אלא רק בתכנון. (ה)

10. זו מלאכה שמפני שהיא לא ברורה אינטואיטיבית, (בשונה מ"הדלקת אש" למשל)- היא מכריחה אותנו, כדי לדמות נכון,
להבין מה המקור למלאכות היצירה- המשכן ומחנה ישראל במדבר
(הדומה זורק באוויר למושיט בקרשים? מהי רשות הרבים של דגלי מדבר?)

11. שבת היא אתחול מחדש של המחשבה שלנו על זמן,
ומלאכת הוצאה מחייבת להגדיר את המקום:
מה גבולותיו, למי שהוא שייך/ מי אחראי עליו,
מה הופך מקום לרשות היחיד, או הרבים- בעיצוב או בשימוש בפועל-
מהו מקום בעל ערך ומהו מקום פטור.
(לשבת יש הקבלה כמובן לה-מקום, המשכן או המקדש, אבל במובנים אחרים)

12. 2 שהן 4 בפנים, ו2 שהן 4 בחוץ-
המלאכה יוצרת דיון (לוגי, לשוני וגרפי) ביסודות שחיוניים להבנת הכל:
שוגג ומזיד, דאורייתא ודרבנן, אסור, פטור ומותר,
מעשה פעיל וסביל (לא עביד מעשה), עיקר וגזירה.
המלאכה מכינה את העקרונות והבנה,
ורק אחריה אפשר לדבר (במשניות הבאות)-על איך מתכוננים בפועל לשבת.

[מקור: שבת א' משנה א (דפים ב. עד ט.)]