*עיונים לשוניים מהדף היומי*

מסכת שבת דף מ"א:

הגמרא מספרת כי רבי זירא היה תלמידו של רב יהודה, אך היה נמנע לפגוש אותו. הסיבה היתה שרב יהודה סבר שאין לעלות לארץ, אלא עלינו לקבל בהכנעה את גזירת הגלות: "בבלה יובאו ושמה יהיו", ואילו רבי זירא השתוקק לעלות.

לפני שעלה, רצה לזכות לשמוע עוד דבר תורה אחרון מרבו, שבאותה שעה רחץ במרחץ עם משמשו. היטה אזנו מבחוץ ושמע את רבו קורא: "הביאו לי נתר (סבון), הביאו לי מסרק! פתחו פומייכו ואפיקו הבלא, ואישתו ממיא דבי באני (פתחו את פיכם והוציאו הבל, ושתו מים מים מהמים שהוחמו למרחץ)".

שמח רבי זירא שמחה גדולה ואמר: "אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה - דיי".

מבארת הגמרא את החידוש בכל משפט של רב יהודה:

א. מותר לומר דברי חול בלשון הקודש.
ב. עצה בריאותית: הבל מוציא הבל. כשפותחים את הפה ונותנים לאדי המרחץ להיכנס לגוף, הדבר מועיל לו להוציא את הזיעה ולשטוף החוצה חומרים לא בריאים.
ג. עצה בריאותית נוספת: שתו מים חמים אחרי המרחץ. כך תוכלו לחמם את הגוף מבפנים ומבחוץ.

ממה התפעל כל כך רבי זירא?

רבי זירא היה "ציוני" אמיתי. מדברי רבו הוא למד כי לא ניתן לדבר על תחיית העם והארץ בלי תחיית השפה. ופירוש תחייתה הוא שהיא משמשת לא רק כלשון הלימוד והתפילה, כפי שהייתה בגלות, אלא גם לדברי חול. שהיא מדוברת. גם בבית המרחץ.

אגב, שימו לב שאף שרב יהודה השתמש בעברית בדיבורו עם שמשו, שהיה תלמיד חכם ובקי בעברית, כשנתן עצות בריאותיות להמון העם - עבר להשתמש בארמית, השפה הרווחת בבבל.

הלימוד השני הוא שכשמכניסים הבל - מוציאים כנגדו הבל אחר. רבי זירא חשש שמאחר והוא התרגל לצורת הלימוד הבבלי (המבוססת על ויכוח והתנצחות חריפים, כדברי הגמרא: "חובלים - זה תלמודה של בבל"), יקשה עליו להשתנות ולאמץ את צורת הלימוד הארץ-ישראלית (המבוססת על הרמוניה וקישור בין כל התחומים. כדברי הגמרא: "נועם - זה תלמוד ירושלמי). הוא למד מרבו שכשמכניסים חמימות אחת לגוף, יוצא כנגדה החום השני ומתנדף. ואכן, כשעלה רבי זירא לארץ, הוא התענה 400 תעניות כדי לשכח ממנו את תורת בבל ולקבל את תורת ארץ ישראל, וזכה לכך.

הלימוד השלישי הוא השלימות. לא ניתן להסתפק בחום חיצוני בלי חום פנימי מקביל. דבר זה תואם למגמה הארץ-ישראלית, בה התורה אינה רק חיצונית, אלא היא פנימית. היא נוגעת בכל תחומי החיים. גם האכילה קדושה, מפני שאלו פירות הארץ, בהם מקיימות מצוות התלויות בארץ. לא רק לומדים על זה, גם חווים את זה מבפנים.