שו"ע קנד סעיף ה
"ספר תורה שבלה מניחין אותו בכלי חרס וגונזין אותו בקבר תלמיד חכם אפילו אינו אלא שונה הלכות ולא שימש תלמידי חכמים" - משמע לכתחילה.
שם סעיף ד
"מטפחות ספר תורה שבלו יכולים לעשות מהם תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן" - היה במשמע בדיעבד עד שרואים כוונת המחבר בסעיף הבא (בה"ל).

מקור לפסק זה מובא במסכת מגילה (כו:)
בפועל לא נוהגים כן אלא גונזים בנפרד ועפ"י ערוך השולחן (או"ח קנד,ח) שעדיף לגנוז בתיבה או בארון מאשר לגנוז בקרקע.
כעין דעת ערוך השולחן מובא (סיפור) בשו"ת מנחת אלעזר (חלק ג סימן נב)