אַלְפַּיִם אַמָּה עֲגוּלּוֹת: וְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס מָה נַפְשָׁךְ אִי אִית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה פֵּיאוֹת כְּתִיבָן אִי לֵית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה אַלְפַּיִם אַמָּה מְנָא לֵיהּ
לְעוֹלָם אִית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה וְשָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר קְרָא זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים לָזֶה אַתָּה נוֹתֵן פֵּיאוֹת וְאִי אַתָּה נוֹתֵן פֵּיאוֹת לְשׁוֹבְתֵי שַׁבָּת
וְרַבָּנַן תָּנֵי רַב חֲנַנְיָה אוֹמֵר כָּזֶה יְהוּ כׇּל שׁוֹבְתֵי שַׁבָּת
נחלקו אפוא החכמים אם 'זה' היא מיעוט וצמצום, רק זה, או שמא כאן זו הרחבת משמעות - כזה יהו כל....
לכאורה משמעות מרחיבה למילה 'זה' היא דרשה יוצאת דופן ואינה כ"כ פשטית ואף דחוקה, והראיה לכך היא לענ"ד העובדה, שמחלוקת כזו בין דרשת 'זה' למיעוט לדרשת 'כזה' להרחבת משמעות, מצויה לענ"ד רק עוד במקום אחד בכל הש"ס ( מנחות צז,ב ).
ולא ברור לי אם הדין קדם לדרשה או שמא זו דרשה לאסמכתא בלבד. עוד יש לבדוק אם בשני המקומות בש"ס פסק הרמב"ם כאותו צד או לא ( עוד לא הספקתי לבדוק ואינני יודע אם אספיק היום ).