קצת באיחור:

הגמרא עוסקת בפסוקי חגי. אני מצטט את הנבואה השלימה:

בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְּבַר־יְהוָה אֶל־חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר׃ (יא) כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת שְׁאַל־נָא אֶת־הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר׃ (יב) הֵן יִשָּׂא־אִישׁ בְּשַׂר־קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל־הַלֶּחֶם וְאֶל־הַנָּזִיד וְאֶל־הַיַּיִן וְאֶל־שֶׁמֶן וְאֶל־כָּל־מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא׃ (יג) וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם־יִגַּע טְמֵא־נֶפֶשׁ בְּכָל־אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא׃ (יד) וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן הָעָם־הַזֶּה וְכֵן־הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם־יְהוָה וְכֵן כָּל־מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא׃ (טו) וְעַתָּה שִׂימוּ־נָא לְבַבְכֶם מִן־הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִטֶּרֶם שׂוּם־אֶבֶן אֶל־אֶבֶן בְּהֵיכַל יְהוָה׃ (טז) מִהְיוֹתָם בָּא אֶל־עֲרֵמַת עֶשְׂרִים וְהָיְתָה עֲשָׂרָה בָּא אֶל־הַיֶּקֶב לַחְשֹׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה וְהָיְתָה עֶשְׂרִים׃ (יז) הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּבַבָּרָד אֵת כָּל־מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְאֵין־אֶתְכֶם אֵלַי נְאֻם־יְהוָה׃ (יח) שִׂימוּ־נָא לְבַבְכֶם מִן־הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר־יֻסַּד הֵיכַל־יְהוָה שִׂימוּ לְבַבְכֶם׃ (יט) הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד־הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא מִן־הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ׃

הערות:

א. שימו לב שמועד הנבואה הוא ערב חנוכה, כ"ד כסליו!

בסוף הנבואה הנביא מברך את עץ הזית. גם מבחינה חקלאית זה סוף עונת הזית, העץ הנאסף אחרון.

ב. הגמרא מבינה את המילים "בשר קודש" כטומאה, והכוונה לדיון בטומאת רביעי / חמישי בקודש (תלוי בפירוש "בכנף בגדו").

לפי זה מטרת הנביא ב"חידון" היתה להראות שהכוהנים עמי ארצות שאינם בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, וכפי שאומר רב "אישתבוש כהני".

לפי זה הנבואה הסמוכה אומרת שעליהם להתחזק בידיעת ההלכות ("שימו לבבכם"), אחרת תמשיך הבצורת.

הראב"ע מפרש להיפך, ולענ"ד יותר קרוב לפשט הפסוקים.

לדבריו הנביא עורך השוואה בין התפשטות הקדושה לבין התפשטות הטומאה.

אם קודש יגע באותם דברים - הקדושה לא מתפשטת.

אבל הטומאה כן מתפשטת (עד כדי שהיא יכולה להגיע ל"רביעי בקודש").

מכאן מוכיח הנביא:
עליכם לשים לב ולהרבות קדושה בבניין המקדש. הטומאה עוברת בלי מאמץ, אבל הקדושה דורשת מאמץ. לקדש את עצמך. לא מספיק להיות "שכן לקודש". עליך להיות קודש בעצמך.

כפי שהטומאה היא כמו מחלה מדבקת. הבריאות נקנית בעמל. דבר זה דורש תשומת לב. "שימו נא לבבכם שום אבן אל אבן בהיכל ה'".

לפי ההקשר בספר חגי, נמצא שבניין המקדש כבר החל, לאחר תוכחת חגי וזכריה בעניין.

בעיצומה של הבנייה מזהיר חגי:

שימו לב לקדש את עצמכם. לא מספיק שהמקדש בנוי לצידכם. זה לא יקדש אתכם. רק אם תקדשו את עצמכם ותהפכו את המקדש לקדוש - תהיה כאן קדושה.

מכאן מבטיח הנביא שלמרות הבצורת הקשה שגרמה לכך שלא היה זרע, גפן, תאנה וזית (מנויים לפי סדר ההבשלה החקלאית, כשהזית חותם את האסיף האחרון לתוך החורף) - מעתה, בתוך החורף, ה' ישלח להם ברכה.

ומכאן תאריך מסוגל לחנוכה שיחול בתאריך זה אחרי כמאתיים שנה -

יום בו יבערו את הטומאה שהתפשטה בבית, ויתחילו בו קדושה, בסימן מוסיף והולך!