דּתַנְיָא הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵין זוֹרְעִין מֵהֵיכָא אוֹסְפִין מִכָּאן לַסְּפִיחִין שֶׁהֵן אֲסוּרִין
מקור הברייתא בספרא עה"פ. שם חכמים חולקים וקובעים שאיסור ספיחים הוא מדרבנן מדברי סופרים.
לשיטת ר' עקיבא בכמה וכמה דינים שרוב החכמים סברו שמקורם דרבנן יש פסוק שלכאורה ניתן להסיק ממנו שמקור הדין דאורייתא. כמו במקרה שלנו.
ואין זה שר' עקיבא לא ידע שמשמעות פשט הכתוב לשיטת חכמים היא כמו :
הן לא נזרע, ואין צריך לומר/ולכן - לא נאסוף את תבואתנו, כדרך הדיבור ההגיוני של בני אדם, אולם
לשיטת ר' עקיבא אין הוא מסתכל על ההוה כפועל יוצא מהעבר בבחינת סיבה ומסובב, כאשר אוספים את מה שנזרע ואיננו יודעים את העתיד, אלא העתיד ואו התוצאה הסופית עומדים לנגד עינינו כאילו כבר הם קיימים ופועלים עתה בפני עצמם, וכמו שבעת שעמד מול הר הבית ושאר החכמים בכו על החורבן והוא שחק, כי הם ראו את החורבן כתוצאה מחטאי העבר ואילו הוא שחק כי ראה את הגאולה העתידה כאילו כבר עתה היא לפניו, וכך גם במחלוקת שלפנינו, אין הוא בוחן מה שאוספים לאור מה שנזרע ( ואם הנזרע הוא בשמיטה אזי הוא אסור ) כי זה ברור ומובן מאליו, אבל כשבוחנים את מה שצומח בשמיטה בלי קשר לזריעה - אלו הספיחים שגדלו בשמיטה, הרי שאף הם נאסרים...
כלומר לא רק לפי תוצאה היוצאת מסיבה אלא גם לפי התוצאה בפני עצמה ובלי קשר לגורמי עבר או מצב בהוה.
ואם מישהו יכול להגדיר זאת טוב יותר אשמח לקרא.