לכאורה אם היו אלפי קרבנות פסח כל שנה בזמן שביהמ"ק היה קיים היו צריכים גם אלפי שיפודים של עצי רימון באורך ניכר עם כמה שפחות נקודות קישור לענפים צעירים.
היה צריך לגדל מטעים שלמים של עצי רימון כמו שמגדלים כיום שדות שלמים של הדסים וערבות לחגי הסוכות, לצורך ייצור השיפודים הללו. לא מצאתי שום עדות לכך במקורות או במימצאי ארכיאולוגיה וכדו' כך שנראה לי יותר סביר לומר שכל אדם דאג לעצמו וממילא קשה לקבל את דרישתו ההלכתית של ר' עקיבא כמחייבת ויותר כמומלצת, והראיה - ר' יהודה החולק עליו ומעשה דר"ג. העובדה שלהלכה נפסק כר' עקיבא הרי זו פסיקת הלכה לאחר החורבן אבל לא ייפלא אם בזמן שביהמ"ק היה קיים שלא כולם נהגו והקפידו ויתכן שכל אחד נהג כמנהג אבותיו ולפי יכולתו. צ"ע.
ועוד, הרי לכאורה אם מאז ומתמיד נהגו רק בשיפודי רימון, הרי היו צריכים להתייחס לכך כהלכה למשה מסיני וצריכה היתה להיות מסורת עתיקת יומין בעניין ולא הלכה המצריכה הסבר מימות התנאים שלאחר החורבן.
אשמח לקרא מה דעתכם.