ת''ר {שמות כ-ח} זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין אין לי אלא ביום בלילה מנין ת''ל זכור את יום השבת לקדשו בלילה מנין אדרבה עיקר קדושא בלילה הוא קדיש דכי קדיש תחלת יומא בעי לקידושי ותו בלילה מנין ת''ל זכור את יום תנא מיהדר אלילה וקא נסיב ליה קרא דיממא ה''ק זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת''ל זכור את יום השבת ביום מאי מברך אמר רב יהודה בפה''ג
רב אשי איקלע למחוזא אמרו ליה ליקדיש לן מר קידושא רבה, הבו ליה, סבר מאי ניהו קידושא רבה אמר מכדי כל הברכות כולן בורא פרי הגפן אמרי ברישא, אמר בורא פרי הגפן ואגיד ביה, חזייה לההוא סבא דגחין ושתי קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו

בהגדרת עניינו של קידוש היום נחלקו הרמב"ם (והשו"ע אחריו) והראב"ד:

הרמב"ם בפכ"ט מהלכ' שבת, למד מהגמ' בקו שקידוש היום הינו קידוש כמו קידוש הלילה ושווה לו בהכרח לעשותו במקום סעודה ובאיסור אכילה לפני הקידוש:

א מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-ח) 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ'. כְּלוֹמַר זָכְרֵהוּ זְכִירַת שֶׁבַח וְקִדּוּשׁ. וְצָרִיךְ לְזָכְרֵהוּ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. בִּכְנִיסָתוֹ בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם וּבִיצִיאָתוֹ בְּהַבְדָּלָה:
ד עִקַּר הַקִּדּוּשׁ בַּלַּיְלָה. אִם לֹא קִדֵּשׁ בַּלַּיְלָה בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד מְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְאִם לֹא הִבְדִּיל בַּלַּיְלָה מַבְדִּיל לְמָחָר וּמַבְדִּיל וְהוֹלֵךְ עַד סוֹף יוֹם שְׁלִישִׁי. אֲבָל אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הָאוּר אֶלָּא בְּלֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּלְבַד:
ה אָסוּר לְאָדָם לֶאֱכל אוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן מִשֶּׁקָּדַשׁ הַיּוֹם עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ.
י ... וּמִצְוָה לְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן בְּיוֹם הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁיִּסְעֹד סְעֵדָּה שְׁנִיָּה. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא קִדּוּשָׁא רַבָּה. מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן בִּלְבַד וְשׁוֹתֶה וְאַחַר כָּךְ יִטּל יָדָיו וְיִסְעֹד. * וְאָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעֹם כְּלוּם קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ. וְגַם קִדּוּשׁ זֶה לֹא יִהְיֶה אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה:

הראב"ד ואסור לו לאדם וכו'. כתב הראב''ד ז''ל בחיי ראשי אם מסברא אמרה לא סבר מימיו סברא פחותה מזו ולפי שקראוהו קדושא רבא יצא לו, ואינו כלום שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום ואילו בא לקדש על הפת מי לא מקדש ותחשב המוציא במקום ברכת היין ויאכל וכשדרשו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת''ל את יום אסמכתא היא דעיקר קדושא בליליא כתיב מדכתיב את יום ולא כתיב ביום א''נ דאי לא קדיש בליליא קאמר, עכ''ל:

אומנם נראה מכללות הפרק שצדקו יותר דברי הראב"ד וכמפורש בקיז:
אמר רב אחא בר יעקב וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום כתיב הכא {דברים טז-ג} למען תזכור את יום וכתיב התם {שמות כ-ח} זכור את יום השבת לקדשו
הנה, הרי מוכח מהמעשה בר"א שדי לקידוש היום בברכת הגפן בעלמא א"כ כמו שאין בו דין הזכרת י"מ הרי שגם דין איסור אכילה לפני הקידוש לא נוהג בו
אומנם דין במקום סעודה כן מחייב בו ואסביר
להבנת הראב"ד וכמבואר בכלל פרקנו (ובדברי רבא בקיז) שתיית היין בסעודה מגדירה כלל הסעודה שנעשת 'בדרך חרות' [וחשיבות], כלומר תקנת שתיית היין בסעודת היום אינה לתכלית עצמית של 'קידוש' שהרי אין כלל שום ברכה וקידוש ביום אלא התכלית הינה לכבד הסעודה של השבת
נ"מ לדברים: אין כלל איסור לאכול בבוקר שבת ויו"ט אחר התפילה ולפני ברכת הגפן (ולא כרמב"ם והשו"ע)
אך מאידך- זה ששמעת מישהו מברך הגפן ב'קידוש' לא פטר מיין את הסעודה אלא חייבים עדיין בברכת הגפן (וזה פשט דברי שמואל בק ע"ב) בסעודה שיעשה בביתו (ואף הרמב"ם סבר כן לעניין סעודה שלישית)