הנצי"ב (העמק דבר ויקרא ט"ז, כ"א) העיר על המשמעות הכפולה של לשון הכתוב בעניין השעיר:"המדברה - משמעות הלשון שילך חפשי במדבר, כמו לשון י"ד ז' גבי צפור מצורע. וכ"כ בספר פענח רזי. אבל חז"ל דרשו אל ארץ גזרה, שהוא מתגזר ויורד, כדאיתא בת"כ והובא ביומא דס"ז. ומכ"מ אין המקרא יוצא מידי משמעו, והשלוח פועלבא' משני אופנים. אם הדור זכאי, יורד השעיר לגזירה,  וכת"י דאתי זיקא כו'. ואם אין הדור זכאי הואלהיפך, שהשעיר מתחזק ובורח למדבר, וכדאי' בירושלמי פ' שני שעירי: כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין, משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו"