הגמרא אומרת: "פעמים שאדם בא מן השדה בערב וחבילתו על כתפו ומעלה ומניחה על גבי סוכתו כדי ליבשה ונמלך עליה לסיכוך והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי"

ורש"י כותב: "ומניחה ע"ג סוכה - שיש לו כל ימות השנה למקנהו ומניח החבילין שם לייבשן ולא לסכך וכשמגיע החג נמלך עליהם לסכך".

לא כ"כ הבנתי באיזה מקרה מדובר, אם את החבילות הוא מניח על סוכת מקנהו, באיזה שלב זה היה הופך לסוכה כשירה אם לא היינו אומרים תעשה ולא מן העשוי?