שאלה על שבת נג:

"ת"ש בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן אמר עולא גזירה משום שחיקת סממנין אי הכי אדם נמי אדם נראה כמיקר א"ה בהמה נמי נראה כמיקר אין מיקר לבהמה ולבהמה מי גזרינן והתניא היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה ולא גזרינן דילמא אתי לאתויי אמר רבינא כגון שהיה תחום שלה מובלע בתוך תחום שלו".

הגמרא שואלת על הדעות (שמואל ור' יוחנן) שסברו שמותר לעשות פעולות שיש בהם טרחה (לפי הבנת חלק מהמפרשים) בכדי למנוע את צערה של הבהמה.

הגמרא שואלת: אפילו אם בהמה סובלת מבעיה בריאותית מסוימת - אסור לצנן אותה במים!
רואים מכאן ש"לא מתחשבים" בצער הבהמה!

דוחה הגמרא: פה זה שונה כי זה עלול להוביל לאיסור תורה (שחיקת סממנים - טוחן).
שואלת הגמרא: איך מותר באדם?
עונה הגמרא: לא נראה כמו רפואה, מה שאין כן אצל בהמה.

שואלת הגמרא: הרי ראינו שיש מקומות שחז"ל התירו לאדם לעשות פעולות שעלולות להוביל לעשיית מלאכה מדאורייתא - כאשר מדובר בהפסד ממוני גדול (איסור תחומין הוא דאורייתא לר' עקיבא, ולפי דעתו אנחנו שואלים - חודש האביב).
קרי - מותר לקרוא לבהמה שתבוא, שנמצאת מחוץ לתחום, אפילו שהדבר עלול להוביל למצב שבו האדם יצא מהתחום ויביא אותה בידיים אליו.

עונה הגמרא: מדובר שאין חשש שאדם יעבור על איסור תחומין, כי הוא עומד בתוך התחום שלו, ורק הבהמה (שניתנה לרועה מערב שבת במקום אחר), נמצאת מחוץ לתחומה.

שאלתי היא: הרי גם כאן (לפי ר' עקיבא) הוא עלול להגיע לאיסור תורה של הולכת הבהמה מחוץ לתחומה!
לפי האמור עד כאן, איך חז"ל התירו לו לקרוא לבהמה, הרי היתר זה עלול להוביל לאיסור דאורייתא!?