דף יד עמוד א
* לדעת ר' מאיר: בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, לדעת ר' יהודה: בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד.
* גם בעת אמירת הלל ומגילה ניתן להפסיק לשאלת שלום. (בימים שאומרים הלל שלם - בין פרק לפרק פוסק, באמצע הפרק אינו פוסק, בימים שאומרים חצי הלל - פוסק אפי' באמצע הפרק).
* טעימת תבשיל (עד רביעית) לדעת אם צריכה מלח או תבלין - אינה טעונה ברכה, ומותרת למי ששרוי בתענית.
* לדעת רב: כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל - כאלו עשאו במה.
* אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל.
* כל המתפלל ואח"כ יוצא לדרך - הקב"ה עושה לו חפציו.
* כל הלן שבעת ימים בלא חלום - נקרא רע.
* כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן - אין מבשרין אותו בשורות רעות.
* הלכה כר' יהודה שאמר שבין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק (לשאלת שלום).

דף יד עמוד ב
* אביי סובר שאף בתפילת ערבית יש לומר את כל פרשיית "ויאמר" בקריאת שמע (שלא כדעת רב הסובר שאין לומר זאת בערבית, ושלא כמנהג ארץ ישראל שאין אומרים אלא תחילתה וסופה).
* לדעת ר"ש בן יוחאי: בדין הוא שתקדם שמע לוהיה אם שמוע - שזה ללמוד וללמד ולעשות, והיה אם שמוע לויאמר - שזה יש בה ללמד ולעשות ויאמר אין בה אלא לעשות בלבד. (וזה בנוסף לטעם המובא במשנה בשם רבי יהושע בן קרחה).
* כל הקורא ק"ש בלא תפילין - כאילו מעיד עדות שקר בעצמו / כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים.

דף טו עמוד א
* הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה - יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל, ומעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן.
* לקריאת שמע - לא צריך לחזר אחרי מים לנקות ידיו, לתפילה - כן צריך (עד מרחק פרסה לפניו, ועד פחות ממיל לאחוריו).
* הגמרא מבארת את טעמי מחלוקת ת"ק ורבי יוסי שבמשנה (שנחלקו אם הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא או לא).
* במשנה במסכת תרומות נאמר "חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה", והגמרא מבררת מי הוא התנא של משנה זו.

דף טו עמוד ב
* במשנה במסכת מגילה נאמר "הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן ורבי יהודה מכשיר בקטן", והגמרא (מסוף העמוד הקודם) מבררת מי הוא התנא של משנה זו.
* רב שילא מכריע להלכה כדעת רבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה שהקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו, וכדעת רבי יהודה שהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא.
* בכל שאר הברכות (חוץ מקריאת שמע) - לדברי הכל אם לא השמיע לאזנו יצא.
* ר' יאשיה מכריע להלכה כדעת רבי יוסי שקרא ולא דקדק באותיותיה יצא.
* גם את הצוואות (הפסוקים: "וקשרתם", "וכתבתם") צריך לכתוב בתפילין ובמזוזות.
* "ולמדתם" - שיהא למודך תם, שיתן ריוח בין הדבקים (כגון: "על לבבך").
* כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה - מצננין לו גיהנם.

דף טז עמוד א
* "כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע" וגו' - מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה, אף אהלים (בתי מדרשות) מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות.
* טעה בין כתיבה לכתיבה (שיודע שצריך לומר וכתבתם ואינו יודע אם נמצא בפרשת שמע או בפרשת והיה אם שמוע) - יחזור לכתיבה ראשונה אא"כ התחיל ממילא לומר "למען ירבו ימיכם".
* הסוגיה עוסקת בפרטי הדינים של מי שעסוק במלאכתו והגיע זמן קריאת שמע ותפילה.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שחתן פטור מק"ש.

דף טז עמוד ב
* רבן גמליאל סובר שאנינות לילה היא מדרבנן, ולכן לאבל אסטניס מותר לרחוץ.
* עבדים ושפחות אין עומדין עליהם בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים, אלא אומרים לבעליהם: "המקום ימלא לך חסרונך".
* אין קורין אבות אלא לשלשה, ואין קורין אמהות אלא לארבע.
* הגמרא מפרטת תפילות שונות שתנאים ואמוראים הוסיפו בסוף תפילתם.

דף יז עמוד א
* הגמרא ממשיכה לפרט תפילות שונות שאמוראים הוסיפו בסוף תפילתם.
* יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני (מתוך תפילתו של רב ששת כשהיה יושב בתענית).
* אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם (מתוך תפילתו של ר' יוחנן כשסיים ללמוד את ספר איוב).
* הגמרא מביאה מימרות שהיו רגילים לומר רבי מאיר, חכמי יבנה, אביי, רבא, רב.
* אמרו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.
* תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים.
* כל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא.
* העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.
* נשים זוכות לעולם הבא בזכות שמביאות את בניהם לבית הכנסת ושולחות את בעליהם לבית המדרש וממתינות עד שהם שבים.

דף יז עמוד ב
* "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה" - האמוראים נחלקו אם הפסוק עוסק בצדיקים או ברשעים.
* בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.
* במשנה בדף הקודם עולה שרבן שמעון בן גמליאל חושש ליוהרא וחכמים חולקים, והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת פסחים שממנה עולה הפוך, ומביאה 2 תירוצים.
* המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדין "מי שמתו מוטל לפניו" לגבי קריאת שמע תפילה ותפילין, וכן בדין קריאת שמע לאחר ש"קברו את המת וחזרו".

דף יח עמוד א
* מהמשנה (בעמוד הקודם) עולה שרק מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין, והגמרא מקשה מברייתא שמשמע ממנה שפטור גם אם אינו מוטל לפניו, ומביאה 2 תירוצים.
* לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן עובר משום "לועג לרש חרף עושהו".
* המשמר את המת, אע"פ שאינו מתו, פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה.
* כל הרואה המת ואינו מלוהו - עובר משום "לועג לרש חרף עושהו".
* רבי יונתן חולק על רבי חייא וסובר שהמתים לא יודעים את הנעשה בין החיים.
* צדיקים - במיתתם נקראו חיים.

דף יח עמוד ב
* רשעים - בחייהם קרויים מתים.
* קשה רמה למת כמחט בבשר החי.
* הגמרא מביאה 3 סיפורים שמהם משמע שהמתים יודעים את הנעשה בין החיים, אך הגמרא דוחה הוכחות אלו.
* הגמרא מוכיחה שרבי יונתן חזר בו וסובר שהמתים כן יודעים את הנעשה בין החיים.

דף יט עמוד א
* כל המספר אחרי המת - כאילו מספר אחרי האבן (יש אומרים: שהוא לא יודע, ויש אומרים: שיודע ולא אכפת לו), אך אם מדובר בתלמיד חכם - הקב"ה תובע את כבודו.
* כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם.
* אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה (בדברים שבגופו) - אל תהרהר אחריו ביום כי ודאי עשה תשובה.
* ר' אלעזר מפרט 3 מקומות שנאמר במשנה שנידו מישהו בגלל פגיעה בכבוד רב, ורבי יהושע בן לוי סובר שיש 24 מקומות כאלו (כי כל מקום שראה במשנה שנחלק היחיד על הרבים מחלוקת גדולה או אחד מן החכמים שמדבר קשה כנגד גדול הימנו, אומר: ראוי היה כאן נדוי).
* כל המתנדה ומת בנדויו - ב"ד סוקלין את ארונו.
* אין מוציאין את המת סמוך לק"ש (אלא אם הוא אדם חשוב), ואם התחילו אין מפסיקין.
* לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן.
* קברו את המת וחזרו - אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד עד שלא יגיעו לשורה יתחילו, ואם לאו לא יתחילו.

דף יט עמוד ב
* המוצא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק - והטעם לכך: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'", כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב.
* הגמרא מקשה על דין זה 5 קושיות מברייתות ומתרצת.
* אהל - כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה, אך מדרבנן גזרו שלא יחצוץ.
* גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה (את הלאו של "לא תסור").

דף כ עמוד א
* בימי רב יהודה כל הלימוד היה בסדר נזיקין, ובימי רב פפא הלימוד היה בכל 6 סדרים.
* אביי אמר לרב פפא שלראשונים התרחשו ניסים כי הם מסרו נפשם על קדושת השם בניגוד לאחרונים (ולכן כאשר רב יהודה שלף נעל אחת לשם תענית - מיד ירדו גשמים).
* רב גידל היה יושב בפתח שערי טבילה והיה מורה לנשים כיצד לטבול (ולא חשש מיצר הרע כי הן היו דומות בפניו כמו אווזים לבנות).
* רבי יוחנן היה יושב בפתח שערי טבילה כדי שהנשים לאחר טבילתן יראו אותו ויהיו להן בנים יפים כמותו (ולא חשש מעין הרע כי היה מצאצאי יוסף שלא שולטת בהם עין הרע).

דף כ עמוד ב
* הגמרא מבארת מדוע המשנה היתה צריכה לומר שנשים פטורות מק"ש ומן התפילין, על אף שזה ברור ממילא כי הרי נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא.
* הגמרא מבארת מדוע המשנה היתה צריכה לומר שנשים חייבות בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון, על אף שזה ברור ממילא כי הרי נשים חייבות במצות עשה שהזמן לא גרמא.
* נשים חייבות בקידוש היום מדין תורה ("כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה").
* רבינא מסתפק אם נשים חייבות בברכת המזון מדין תורה.
* כך אמר הקב"ה למלאכי השרת: "וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה".
* בעל קרי מהרהר בלבו - רבינא ורב חסדא נחלקו אם הרהור נחשב כדיבור.

דף כב עמוד א
* כל הטמאים מותרים בלימוד תורה, חוץ מבעל קרי שלגביו נחלקו תנאים רבים אם ובמה מותר לו ללמוד (כי בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת).
* "הלא כה דברי כאש נאם ה'" - מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה (לדעת רבי יהודה בן בתירא, ונהגו כמותו).
* רבי אלעאי סובר שראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, ורבי יאשיה סובר שאינו חייב בכלאיים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. (ונהגו כמותם).
* בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים טהור, אך כל המחמיר בה על עצמו לטבול במקוה מאריכין לו ימיו ושנותיו.

דף כב עמוד ב
* בנוגע למחלוקות האמוראים לגבי הטהרה הנדרשת לבעל קרי, רבא מכריע להלכה: בריא המרגיל וחולה המרגיל - ארבעים סאה, ובריא לאונסו - תשעה קבין, אבל חולה לאונסו - פטור מכלום. (אך המנהג כיום הוא כרבי יהודה בן בתירא).
* היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי - לא יפסיק אלא יקצר.
* היה קורא בתורה ונזכר שהוא בעל קרי - אינו מפסיק ועולה אלא מגמגם וקורא, ר"מ אומר: אין בעל קרי רשאי לקרות בתורה יותר מג' פסוקים.
* היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו - מתרחק 4 אמות (עדיף להתרחק קדימה, ואם לא אפשר אז מתרחק לצד).

דף כג עמוד א
* הנצרך לנקביו - אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה, אך אם יכול להעמיד עצמו מנקביו מהלך פרסה - תפלתו תפלה.
* שמור עצמך שלא תחטא, ואם תחטא הבא קרבן לפני.
* הנכנס לבית הכסא קבוע חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות, ובגמרא מובאות דעות שונות היכן מניחם לבינתיים.
* נחלקו האמוראים אם מותר לאדם להיכנס בתפילין לבית הכסא קבוע להשתין מים.

דף כג עמוד ב
* לא יאחז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו (וכן סכין ומעות וקערה וככר) ויתפלל ולא ישתין בהן מים ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי.
* הרוצה ליכנס לסעודת קבע מהלך עשרה פעמים ד' אמות או ד' פעמים י' אמות ויפנה ואח"כ נכנס.
* תיק שהזמינו לשמור בו תפילין - אסור להשתמש בו לדברי חולין (ולדעת רב חסדא דין זה הוא רק לאחר שכבר החל להשתמש בו לתפילין).
* לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו מפני שנוהג בהם דרך בזיון, אבל מניחן תחת מראשותיו.

דף כד עמוד א
* החצי הראשון של העמוד עוסק בדין קריאת שמע כאשר אשתו או בני ביתו עמו במיטה, באיזה אופן והאם מותר לקרוא קריאת שמע.
* כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף.
* אם טפח של אשתו מגולה - לא יקרא ק"ש כנגדה.
* שוק באשה ערוה, קול באשה ערוה, שער באשה ערוה.
* התולה תפיליו יתלו לו חייו. (והגמרא מביאה 2 אפשרויות באיזה אופן מדובר).

דף כד עמוד ב
* המשמיע קולו בתפלתו - הרי זה מקטני אמנה, המגביה קולו בתפלתו - הרי זה מנביאי השקר, מגהק ומפהק - הרי זה מגסי הרוח, המתעטש בתפלתו - סימן רע לו ויש אומרים ניכר שהוא מכוער, הרק בתפלתו - כאילו רק בפני המלך.
* לדעת רב יהודה: כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה.
* היה ישן (ערום) בטליתו ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצנה - חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק''ש, ויש אומרים על לבו.
* לדעת רב הונא: המהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו ויקרא ק"ש, ורב חסדא חולק ואוסר.
* לדעת רב הונא: ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת, לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה.
* היתה טליתו חגורה לו על מתניו - מותר לקרות ק"ש (אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום).

דף כה עמוד א
* צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא - נחלקו רב הונא ורב חסדא אם מותר לו לקרות ק"ש.
* ריח רע שיש לו עיקר - לדעת רב הונא: מרחיק ד' אמות וקורא ק"ש, ולדעת רב חסדא: מרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח וקורא ק"ש.
* ריח שאין לו עיקר - מותר לו ללמוד תורה (אם הריח בא מחבירו), אך לא לקרוא ק"ש.
* צואה עוברת (או פי חזיר) - לדעת אביי: מותר לקרות ק"ש, לדעת רבא: אסור.

דף כה עמוד ב
* ותיקין היו גומרין את קריאת שמע עם הנץ החמה.
* הגמרא מכריעה להלכה שאם עקבו נוגע בערוה אסור לקרוא ק"ש, אך אם עקבו רואה את הערוה מותר.
* צואה בעששית - מותר לקרות ק"ש כנגדה, ערוה בעששית - אסור לקרות ק"ש כנגדה.
* אסור לקרוא ק"ש גם כנגד גוי ערום.
* גרף של רעי ועביט של מי רגלים - אסור לקרות ק"ש כנגדן ואע''פ שאין בהן כלום.
* בית שיש בו ספר תורה או תפילין - אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי (בכלי שאינו כלי המיוחד להם).