דף עט עמוד א
* הגמרא מביאה למסקנה שלושה תירוצים ליישב את הסתירה בין המשנה בעמוד הקודם (הסוברת שעפר אף כשמניחים אותו סתם הוא מתבטל במקום שהניחו אותו) לבין המשנה במסכת אהלות (הסוברת שעפר סתם לא מתבטל).
* תבן שבין שתי חצרות הגבוה עשרה טפחים נחשב למחיצה המפסיקה בין החצרות - ומותר לבני החצרות להאכיל את בהמתם מהתבן, אך אסור לו ליטול בידיים מהתבן ולתת לתוך קופתו ולהאכיל את הבהמות.
* הגמרא דוחה את האפשרות שניתן ללמוד מהמשנה שמחיצות שאין מגיעות לתקרה נחשבות למחיצה.

דף עט עמוד ב
* הגמרא דוחה את האפשרות שניתן ללמוד מהמשנה שאנשים הבאים לדור בחצר בשבת אוסרים על בני החצר לטלטל בשבת.
* אחר שביטל אחד את רשותו בחצר וזכה בה אחר, אין האחר יכול לחזור ולבטל את רשותו כדי שיזכה בה הראשון.
* אם רוצה לזכות לכל בני המבוי חבית לשיתופי מבואות - צריך להגביה אותה מן הקרקע טפח.
* המקדש על היין - אם טעם מלא לוגמיו יצא ידי חובת קידוש.
* אפילו מי שהקיז דם ונצטנן - עושים לו מדורה בשבת ואפילו בתקופת תמוז.

דף פ עמוד א
* שיתופי מבואות - לדעת רב: אין צריך לזכות לכל בני המבוי, לדעת שמואל (ורב נחמן): צריך.
* עירובי תחומין - לדעת רב (ורב נחמן): צריך לזכות למי שהוא מניח עבורו, לדעת שמואל: לא צריך.
* עירובי תבשילין - לדעת רב נחמן: צריך לזכות למי שהוא מניח עבורו.
* אשתו של אדם - יכולה לתת פת שלא מדעתו כדי להשתתף בעירוב (במקום שהוא אוסר על שאר בני החצר להוציא מבתיהם לחצר).
* כופים את אחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף בעשיית לחי או קורה למבוי לעשות לחי וקורה למבוי.

דף פ עמוד ב
* לדעת רב חייא בר אשי: ניתן לעשות לחי מעצי אשירה, ולדעת רבי שמעון בן לקיש: ניתן לעשות אף קורה מעצי אשירה.
* כלה האוכל של העירוב - אם בא להוסיף מאותו מין שהיה העירוב הראשון לא צריך להודיע לבני החצר/המבוי, ואם בא להוסיף ממין אחר צריך להודיע להם.
* המשנה חולקת על דעת רבי יהודה וסוברת שצריך להודיע למי שנוטלים משלו עבור עירוב החצר.
* אם יש בחצר שמונה עשר בני אדם ומעלה - די להם במזון שתי סעודות עבור העירוב.

דף פא עמוד א
* למסקנת הגמרא, המילה "בכל" שבדברי רבי אליעזר במשנה, באה להוציא מדעתו של רבי יהושע הסובר שלא ניתן לערב בפרוסה אלא רק בפת שלימה.
* לדעת רבי יוחנן (בדעת רבי יהושע): פת שלימה שניטלה הימנה כדי חלתה (בחלת נחתום) או כדי דימועה - ניתן לערב בה.
* ככר שנפרסה ותפר את הפרוסות בקיסם ונראית שלימה ואין מקום חיבורה ניכר - דינה כשלימה ומערבים בה.
* ניתן לערב בפת אורז ובפת עדשים, ויש מחלוקת אם ניתן לערב בפת דוחן.

דף פא עמוד ב
* רבי אליעזר סובר שמשום תיקון השבת שיוכל לטלטל בחצר העמידו חכמים דבריהם על דין תורה ואמרו שמעות קונות בלי משיכה, ולכן יכול לתת מעה לחנוני כדי שיזכה לו חלק בעירוב.
* שמואל פסק כרבי יהודה הסובר שבעירובי חצרות מערבים לאדם לדעתו ושלא לדעתו.
* לדעת שמואל: כל מקום ששנה רבי יהודה בעירובין (ולא במחיצות) הלכה כמותו.
* לדעת רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה "אימתי" ו"במה" במשנתנו אינו אלא לפרש דברי חכמים.

דף פב עמוד א
* לדעת רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה "אימתי" ו"במה" במשנתינו אינו אלא לפרש דברי חכמים, ולדעת רבי יוחנן: "אימתי" - לפרש, ו"במה" לחלוק.
* שתי המשניות הראשונות בפרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסקות בעירובי תחומין.
* לדעת רב יוסף: אין מערבים עירובי תחומין אלא לדבר מצוה.
* לדעת רב אסי: קטן בן שש שנים (או למטה מכך) יוצא בעירוב אמו אם עירבה לעצמה אף שלא עירבה עבורו.

דף פב עמוד ב
* מערב אדם עבור בנו ובתו הקטנים ועבור עבדו ושפחתו הכנענים בין לדעתן בין שלא לדעתן, אבל אינו מערב לא עבור עבדו ושפחתו העברים ולא עבור בנו ובתו הגדולים ולא עבור אשתו אלא מדעתם.
* המשנה מבררת את שיעור המזון שמניחים עבור עירובי תחומין.
* למסקנת הגמרא: לדעת רבי שמעון יש תשע סעודות בקב, ולדעת רבי יוחנן בן ברוקה יש שמונה סעודות בקב.

דף פג עמוד א
* שמינית של כיכר שבה שיערו התנאים את מזון העירוב היא שיעור מאכל הראוי לטמא טומאת אוכלים.
* נחלקו הדעות מה הוא השיעור המדויק של שיעור חצי פרס אוכל טמא הפוסל אדם לאכול תרומה עד שיטבול, ומה הוא השיעור המדויק של שיעור מאכל הראוי לטמא טומאת אוכלים.
* בסאה מדברית יש מאה ארבעים וארבע ביצים, בסאה ירושלמית יש מאה שבעים ושלוש ביצים, ובסאה ציפורית יש מאתיים ושבע ביצים. [=סאה ירושלמית יתירה על סאה מדברית שישית (מבחוץ), וסאה ציפורית יתירה על סאה ירושלמית שישית (מבחוץ)].

דף פג עמוד ב
* שבעה לוגים וחמישית הלוג קמח חייבת בחלה (לפי החישוב של המידה המדברית).
* האוכל כמדה זו של עומר לגולגולת - הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן - רעבתן, פחות מכאן - מקולקל במעיו.
* רשות שתשמישה לחצר אחת בשלשול ולחצר אחרת בזריקה - לדעת רב: שתיהן אסורות, לדעת שמואל: נותנים אותה לחצר שתשמישה בה בשלשול.

דף פד עמוד א
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה מהמשנה (שבעמוד הקודם) שתי קושיות על רב, הסובר שלזה בזריקה ולזה בשלשול שניהם אסורים, ומתרצת.
* הגמרא מביאה ראיה מברייתא לדעת רב, ודוחה את הראיה.

דף פד עמוד ב
* הגמרא מקשה ממשנה (שבהמשך הפרק) על שמואל, הסובר שלזה בשלשול ולזה בזריקה נותנים לזה שבשלשול, ומביאה שני תירוצים.
* לדעת שמואל: גג הסמוך לרשות הרבים והיתה מרפסת יוצאת מן העלייה ודרכה היו עולים לגג - צריך הגג סולם קבוע כדי להתיר לטלטל ממנו למרפסת (שבכך מגלים בני העליה את דעתם שמסלקים את הגג משימושם של בני רשות הרבים).

דף פה עמוד א
* בור שבין שתי חצרות ובור מים ביניהם במרחק ארבעה טפחים מכותל כל חצר - לדעת שמואל: כל אחד יכול להוציא זיז כל שהוא מכותלו עד לבור ולמלא מים מהבור, ולדעת רב יהודה: יכולים אף להוציא קנה שאין בו היכר כל כך. (ולדעת אביי, למסקנת הגמרא, רב יהודה בא להשמיע שלדעת שמואל לא צריך דוקא זיז אלא די גם בקנה).
* רב חולק וסובר שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר, ואין צריך היכר כלל. (והגמרא מבררת מאיזה דין של רב למד זאת אביי).

דף פה עמוד ב
* מקום שאין בו רוחב ארבעה על ארבעה טפחים - מותר לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד להניח עליו את משאם, ושמואל (הסובר ששימוש דרך אויר אוסר) מודה לדין זה, כי רק באיסור דרבנן החמירו ששימוש דרך אויר אוסר.
* בית שער של חצר השייכת ליחיד - למרות שהדר שם אינו אוסר על בני החצר לטלטל בחצר, אפשר להניח שם את העירוב.
* עירובי חצרות נותנים בבית שבאותה חצר, שיתופי מבואות נותנים בחצר שבאותו מבוי.

דף פו עמוד א
* רבי ורבי עקיבא היו מכבדים עשירים (שהעולם מתקיים בזמן שיש בו עשירים שגומלים חסד ומזמנים מזונות לעניים).
* רב פסק כרבי שמעון, שמי שיש לו בית בחצר, אפילו אם הלך לשבות אצל בתו (אך לא אצל בנו) באותה העיר - אינו אוסר על שאר בני החצר לטלטל בחצר.
* בור שבין שתי חצרות שלא עירבו יחד - במשנה מובאת מחלוקת תנאים באיזה אופן יהיה מותר לבני החצר למלא מים מהבור בשבת (ונחלקו רב הונא ורב יהודה כיצד לבאר את דעת ב"ש וב"ה).

דף פו עמוד ב
* לדעת רב: אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים (קל הוא שהקילו חכמים במים).
* רבי יוחנן סובר שרבי יהודה (שבמשנה בעמוד הקודם) סובר כשיטת רבי יוסי שמחיצה תלויה מתרת אפילו ביבשה, אך הגמרא דוחה את דבריו.
* לדעת רבה: רבי יהודה ורבי חנניא בן עקביא שניהם מקילים הרבה בדיני מחיצות במים, ואביי (בעמוד הבא) דוחה את ההכרח שבדבריו.

דף פז עמוד א
* לדעת רבי חנניא בן עקביא: גזוזטרא שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות חוקק בה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים וממלא מהמים שתחת הגזוזטרא, והגמרא מבארת שדבריו נאמרו במקרה שאין שום כותל סמוך לגזוזטרא, אך אם יש כותל סמוך ניתן להסתפק בגזוזטרא קטנה מכך.
* לדעת ת"ק: אמת המים שהיא עוברת בחצר - אין ממלאין הימנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסה לחצר וביציאה מהחצר.
* לדעת רב דימי: אין כרמלית פחותה מארבעה טפחים.

דף פז עמוד ב
* בברייתא בסוף העמוד הקודם מובאת מחלוקת חכמים ורשב"ג, והגמרא מביאה שלוש דעות בביאור מקרה המחלוקת (אגפים / אמה / ניפקי).
* לדעת זעירי: דברי רב דימי שנויים במחלוקת תנאים, ולדעת חכמים כרמלית יכולה להיות גם שלושה טפחים.
* לדעת אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין: אין חורין לכרמלית.
* לדעת המשנה: גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, וחנניא בן עקביא (בברייתא) חולק ומתיר יותר (לדעתו: גזוזטרא שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות חוקק בה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים וממלא מהמים שתחת הגזוזטרא - בימה של טבריא).

דף פח עמוד א
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שעל ידי מחיצה סביבות הנקב שבגזוזטרא מותר למלא מן המים, ובגמרא מובאות שתי לישנות שנחלקו אם המחיצה מתירה גם לשפוך מהגזוזטרא למים.
* שתי גזוזטראות זו למעלה מזו - לדעת רב: אם התחתונה רחוקה מהעליונה יותר מארבעה טפחים, מותר למלא מים מהנקב בגזוזטרא העליונה, ואין בני התחתונה אוסרים עליה.
* אדם שיש בצד ביתו חורבה ששייכת לאדם אחר והוא רגיל להשתמש בה בימות החול - לענין שבת אינה נחשבת כרשותו אלא כרשות בעליה.

דף פח עמוד ב
* מותר לשפוך מים בחצר שיש בה לפחות ארבע אמות - לדעת רבה (בסוף העמוד הקודם): כי מתכוון לזלפם בחצר ולא מתכוון שייצאו מחוץ לחצר, לדעת רבי זירא: כי בשיעור זה המים נבלעים בארץ ואין לו צורך שייצאו המים מחוץ לחצר.
* הגמרא מביאה ראיה מהמשנה לרבי זירא, וראיה מברייתא לרבה, ודוחה את הראיות.
* חנניא (בברייתא) חולק על חכמים (שבמשנה בעמוד הקודם) הסוברים שמותר לשפוך מים על הגג אפילו שהם יורדים לביב ויוצאים לרשות הרבים.
* בימות הגשמים מותר לשפוך מים בחצר אף אם אין בחצר ארבע אמות ואין בה עוקה.

דף פט עמוד א
* שתי עליות שעומדות זו כנגד זו וחצר שאין בה ארבע אמות פתוחה לפניהן - אם עירבו שתי העליות יחד, מותר אף לבני העלייה שלא עשו עוקה לשפוך שם מים.
* המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לטלטול כלים ששבתו על גג או בחצר או בקרפף.
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי מאיר הסובר שמותר לטלטל כלים ששבתו בגג של אדם אחד לגג של אדם אחר אם לא גבוה או נמוך ממנו עשרה טפחים.
* בתים הסמוכים זה לזה והעומד על הגג אינו רואה את מחיצת הבית - לדעת רב: אין מטלטלים בגג כזה אלא ארבע אמות, לדעת שמואל: מותר לטלטל בכל הגג. (המחלוקת היא בדעת חכמים האוסרים לטלטל מגג לגג בלא עירוב).

דף פט עמוד ב
* הגמרא מקשה על רב ממשנה וברייתא, ומתרצת.
* רב יוסף אמר שהוא לא שמע את ההלכה שאמר שמואל שאומרים "גוד אסיק מחיצתא" אף במחיצות שאינן ניכרות, ואביי ניסה להזכיר לו שכן אמר כך, אך רב יוסף דחה את דבריו.
* לדעת רב נחמן: עשה אחד מבני הבתים סולם קבוע לעלות בו לגגו, ושאר דיירי הבתים לא עשו כך - מותר לו להשתמש בכל הגגות כולן.

דף צ עמוד א
* לדעת רב (בדף הקודם) לא התירו לטלטל בגג העומד בין הגגות אלא ארבע אמות - והגמרא מסתפקת אם מותר לטלטל שתי אמות בגג ושתי אמות באכסדרה, וכן אם מותר לטלטל שתי אמות בגג ושתי אמות בחורבה.
* לדעת רב: אם ניכרות המחיצות החיצוניות של הבתים לאלו העומדים על הגג - אומרים "גוד אסיק מחיצתא".
* לדעת שמואל: אם שיעור הגג הוא יותר מבית סאתיים - לא נחשב הגג כמוקף מחיצה לצורך דירה.
* ספינה - לדעת רב: מותר לטלטל בכולה, לדעת שמואל: אין מטלטלים בה אלא בארבע אמות בלבד.

דף צ עמוד ב
* אם הפך את הספינה כדי לזופתה - רב מודה שאין מטלטלים על גבה אלא בארבע אמות בלבד.
* אכסדרה בבקעה - לדעת רב: מותר לטלטל בכולה, לדעת שמואל: אין מטלטלים בה אלא בארבע אמות בלבד.
* רב יהודה מבאר שלדעת רבי מאיר כל גגות העיר הם רשות אחת בפני עצמה וכל חצרות העיר הם רשות אחת בפני עצמה וכל קרפיפות העיר הם רשות אחת בפני עצמה.