דף קו עמוד א
* הגמרא מביאה דעות שונות באיזה אופן היין נעשה פגום.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שצריך לעשות קידוש (על היין) בליל שבת וביום השבת.
* נוסח ברכת הקידוש ביום השבת ("קידושא רבה") הוא "בורא פרי הגפן".
* מי שלא הבדיל במוצאי שבת יכול להבדיל עד יום רביעי, אך על האש ניתן לברך רק במוצאי שבת.

דף קו עמוד ב
* לדעת רב ברונא בשם רב: הנוטל ידיו לסעודה קודם קידוש - לא יקדש על היין אחרי הנטילה, אלא ישמע קידוש ממישהו אחר, אך רב יצחק בר שמואל בר מרתא חולק על כך.
* לדעת רב: טעם - אינו מקדש (ומבאר רשב"ם: אם אכל לא יקדש כל הלילה אלא למחר קודם סעודה), לדעת שמואל: טעם - מקדש.
* נחלקו האמוראים לגבי מי שטעם קודם הבדלה אם יכול להבדיל.

דף קז עמוד א
* לדעת אמימר ניתן להבדיל על "חמר מדינה".
* הגמרא מדייקת שאמימר סובר: המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, אסור לו לאדם שיאכל קודם שיבדיל, מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולו.
* לדעת רב ושמואל: כשם שאין מקדשין על השכר, כך אין מבדילין עליו.
* ישנה מחלוקת תנאים אם ניתן לקדש על שכר.
* שיעור היין שהמקדש צריך לטעום - לדעת ת"ק: כל שהוא, לדעת רבי יוסי בר יהודה: מלוא לוגמיו.

דף קז עמוד ב
* למסקנת הגמרא: מה שנאמר במשנה (בתחילת הפרק) שלא יאכל אדם בערב פסח סמוך למנחה, הכוונה היא למנחה קטנה, ומשום החשש שיאכל את המצה אכילה גסה.
* הגמרא מפרטת דברים שמותר לאכול בערב פסח, למרות שאין אדם רשאי לקבוע סעודתו על הפת בערב פסח מסמוך למנחה.
* רבא היה שותה יין בכל היום של ערב פסח כדי ששתיית היין תגרור את ליבו ויאכל מצה יותר בתיאבון.

דף קח עמוד א
* רב ששת (שהיה איסתניס) ישב בתענית בכל ערב פסח, כדי שיוכל לאכול מצה לתיאבון.
* מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר לשמו.
* מצה - צריך הסיבה, מרור - אין צריך הסיבה.
* למסקנת הגמרא, הלכה למעשה, בכל ארבע כוסות יין צריך הסיבה.
* הסיבה צריכה להיות על צד שמאל.
* אשה אצל בעלה - לא צריכה הסיבה אלא אם היא אשה חשובה.
* בן אצל אביו - צריך הסיבה.
* תלמיד אצל רבו - לדעת רב יוסף: לא צריך הסיבה.
* שמש - צריך הסיבה.

דף קח עמוד ב
* נשים חייבות בארבע כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס.
* ארבע כוסות הללו - צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה (שלכל כוס יהיה רביעית לאחר שימזגו אותה במים).
* ארבע כוסות: שתאן חי - יצא ידי יין אך לא ידי חירות, שתאן בבת אחת - יצא ידי יין אך לא ידי ארבע כוסות, השקה מהן לבניו ולבני ביתו - יצא (אם שתה רוב כוס).
* גם נשים חייבות בארבע כוסות, ולגבי תינוקות ישנה מחלוקת תנאים.

דף קט עמוד א
* אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.
* אמרו עליו על ר' עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש, חוץ מערבי פסחים (בשביל תינוקות כדי שלא ישנו) וערב יום הכפורים (כדי שיאכילו את בניהם).
* חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל - לדעת ת"ק: משמחם ביין, לדעת רבי יהודה: אנשים ביין, ונשים בבבל בבגדי צבעונין בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין.
* בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין.
* שיעור רביעית הוא אצבעיים על אצבעיים בגובה אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע.

דף קט עמוד ב
* שיערו חכמים שיעור מי מקוה ארבעים סאה.
* לדעת רבין בר חיננא: שולחן של מקדש היה של פרקים, אך הגמרא דוחה את ההוכחה שהוא מביא לכך.
* הגמרא מביאה שלושה הסברים איך חכמים תיקנו ארבע כוסות והרי עלולים לבוא על ידי כך לידי סכנה (בגלל "זוגות").
* ליל שמורים - ליל המשומר ובא מן המזיקין.

דף קי עמוד א
* הדף כולו עוסק בדין "זוגות".
* שותה כפלים - דמו בראשו, אם לא ראה פני השוק בין כוס לכוס.
* "זוגות" מזיקים רק אם לאחר מכן יוצא לדרך או הולך לישון או הולך לבית הכסא, אך אם נשאר בביתו זה מזיק רק לאדם חשוב.
* לדעת עולא: עשרה כוסות ומעלה אין בהם משום זוגות, לדעת רב חסדא ורבה בר רב הונא: בשמונה אין בהם משום זוגות, לדעת רבה ורב יוסף: בשש אין בהם משום זוגות, לדעת אביי ורבא: בארבע אין בהם משום זוגות. [אך לעניין כשפים יש לחשוש אף ביותר מעשרה, כמבואר בעמוד הבא].
* השותה שתי כוסות (אף אם שתה בשוגג) - המזיקים הורגים אותו, השותה ארבע כוסות - לא הורגים אותו אך מזיקים לו, וזה רק אם שתה במזיד.

דף קי עמוד ב
* מי שמקפיד על הזוגות - המזיקים מקפידים ומזיקים לו, מי שלא מקפיד על הזוגות - המזיקים לא מקפידים עליו, אך ראוי לחשוש.
* כל שגמרו בידי אדם - אין בהן משום זוגות, כל שגמרו בידי שמים בדברי מאכל - חוששים.
* חנות, נמלך, אורח, אשה שאינה חשובה - אין בהם משום זוגות.

דף קיא עמוד א
* ריש לקיש מפרט ארבעה דברים שהעושה אותם דמו בראשו ומתחייב בנפשו (בגלל מזיקים/שדים).
* שלשה אין ממצעין ולא מתמצעין, ואלו הן: הכלב והדקל והאשה, ויש אומרים: אף החזיר, ויש אומרים: אף הנחש.
* הגמרא מפרטת דברים נוספים שיש בהם משום סכנה.

דף קיא עמוד ב
* הגמרא מפרטת חמישה סוגים שונים של צל שרוח רעה שורה בהם.
* הגמרא עוסקת בענייני שדים שונים, ובשד הנקרא "קטב מרירי".
* רב יוסף מפרט שלושה דברים שמביאים לידי עיוורון.
* הגמרא מפרטת דברים שמביאים לידי עניות.

דף קיב עמוד א
* לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, ואם שתה דמו בראשו מפני סכנת רוח רעה. (והגמרא מפרטת מה תקנתו של מי ששתה).
* לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה דמו בראשו מפני סכנת שברירי (עורון). (והגמרא מפרטת מה תקנתו של מי ששתה).
* אע"פ שאמר רבי עקיבא "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", אבל עושה הוא דבר מועט בתוך ביתו לכבוד שבת.
* הברייתא מפרטת שבעה דברים שציווה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו.
* כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך.
* הברייתא מפרטת חמשה דברים שציווה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורים.
* "שבשתא כיון דעל על". (טעות בלימוד, כיון שנכנסה לראש, קשה להוציאה אח"כ).

דף קיב עמוד ב
* הגמרא מביאה ארבעה דברים שציווה רבינו הקדוש את בניו.
* עור, דג, וכוס, חמין, וביצים, וכנים לבנים - כולן קשין לדבר אחר (צרעת).
* הגמרא מביאה שלושה דברים שציווה רבי ישמעאל ברבי יוסי את רבי, ושלשה דברים שציווה רבי יוסי ברבי יהודה את רבי.
* לא יצא יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות.
* על רבי חנינא בן דוסא מכריזים ברקיע "היזהרו בחנינא ובתורתו", ועל אביי מכריזים ברקיע "היזהרו בנחמני ובתורתו".

דף קיג עמוד א
* הגמרא מביאה הנהגות שציווה רב לרב אסי ולרב כהנא ולחייא בנו.
* שלושה אין מתקנאין בהן: נכרי קטן, ונחש קטן, ותלמיד קטן. (כי הם עתידים לגדול, וינקמו ממי שהתגרה בהם).
* כשאתה יוצא למלחמה אל תצא בראשונה אלא תצא באחרונה, ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, והוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו.
* אל תהי רגיל לעשות דבריך בפרהסיא במקום מגולה, בתך בגרה - שחרר עבדך ותן לה, והוי זהיר באשתך מחתנה הראשון.
* שלושה מנוחלי העוה"ב: הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבתות.
* שלושה מכריז עליהן הקב"ה בכל יום: על רווק הדר בכרך ואינו חוטא, ועל עני המחזיר אבידה לבעליה, ועל עשיר המעשר פירותיו בצינעה.

דף קיג עמוד ב
* שלושה הקדוש ברוך הוא אוהבן: מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו.
* שלושה הקדוש ברוך הוא שונאן: המדבר א' בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי.
* שלושה שונאין זה את זה: הכלבים והתרנגולין והחברין, ויש אומרים: אף הזונות, ויש אומרים: אף תלמידי חכמים שבבבל.
* שלושה אוהבין זה את זה: הגרים ועבדים ועורבין.
* ארבעה אין הדעת סובלתן: דל גאה, ועשיר מכחש, וזקן מנאף, ופרנס מתגאה על הציבור בחנם, ויש אומרים: אף המגרש את אשתו פעם ראשונה ושניה ומחזירה.
* שבעה מנודין לשמים: יהודי שאין לו אשה, ושיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואין מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, והמונע מנעלים מרגליו, ויש אומרים: אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה.

דף קיד עמוד א
* הגמרא מביאה כמה מימרות העוסקות במעלת צמצום הוצאות על אכילה.
* לדעת בית שמאי: מברך על היום ואח"כ מברך על היין, ולדעת בית הלל (והלכה כמותם): מברך על היין ואח"כ מברך על היום - ובברייתא ובגמרא מבואר טעמי המחלוקת.
* לדעת רבי יהושע: אין משגיחין בבת קול.

דף קיד עמוד ב
* ריש לקיש מדייק מהמשנה שמצוות צריכות כוונה, והגמרא מקשה על דבריו, ולמסקנת הגמרא דין זה שנוי במחלוקת תנאים.
* הגמרא מביאה ארבע דעות שונות מה הם "שני תבשילין" שנאמרו במשנה (בעמוד הקודם).
* אם אוכל בטיבול ראשון שאר ירקות - יברך עליהם "בורא פרי האדמה" ויאכל ואח"כ בטיבול שני יברך על החזרת "על אכילת מרור" ויאכל.

דף קטו עמוד א
* אם אין לו ירק אחר לטיבול ראשון אלא חזרת - הגמרא מכריעה להלכה כדעת רב חסדא שבטיבול ראשון מברך עליו "בורא פרי האדמה" ו"על אכילת מרור" ואוכל ובטיבול שני אוכל בלא ברכה.
* רבינא אמר שלא יכרוך אדם מצה ומרור ביחד ויאכלם כך כדי לצאת ידי חובה, כי המרור שמצוותו בזמן הזה מדרבנן יבטל את טעם המצה שמצוותה מהתורה.
* אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, וחבריו חלקו עליו.
* הגמרא מכריעה להלכה שבזמן הזה מברך על אכילת מצה ואוכל ואח"כ מברך על אכילת מרור ואוכל ואח"כ אוכל מצה וחזרת ביחד בלא ברכה זכר למקדש כהלל.
* כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידיים.

דף קטו עמוד ב
* לא ישהה אדם את המרור בתוך החרוסת כדי שלא תתבטל מרירותו של המרור.
* מכיוון שלאחר הטיבול הראשון אומרים הגדה והלל, יש לחשוש שמא יסיח דעתו ויגע בבשרו, ולכן חייבים נטילת ידיים גם לטיבול השני.
* לדעת רבא: בלע מצה - יצא, בלע מרור - לא יצא, בלע מצה ומרור - ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא, כרך את המצה והמרור בסיב ובלען - לא יצא.
* הלכה כרב הונא שאין צורך להניח מצה מרור וחרוסת אלא לפני מי שאומר את ההגדה.
* לחם עוני - לחם שעונים עליו דברים הרבה (הגדה והלל).

דף קטז עמוד א
* לדעת ת"ק הבאת החרוסת היא לא משום מצוה אלא כדי לבטל את שרף החזרת.
* לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק הבאת החרוסת היא משום מצוה - לדעת רבי לוי: זכר לעצי התפוח, לדעת רבי יוחנן: זכר לטיט.
* אם בנו של בעל הבית חכם - הבן שואל מה נשתנה, ואם אינו חכם - אשתו שואלתו, ואם אין לו אשה - הוא שואל לעצמו.
* אפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח - שואלין זה לזה.
* מהו "גנות" ("מתחיל בגנות ומסיים בשבח")? - לדעת רב: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו, לדעת שמואל: עבדים היינו.

דף קטז עמוד ב
* כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור.
* בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
* מצה - צריך להגביה, ומרור - צריך להגביה, בשר - אין צריך להגביה, ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ.
* לדעת רב אחא בר יעקב: סומא פטור מלומר הגדה, ורב יוסף ורב ששת חולקים.

דף קיז עמוד א
* בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים: בניצוח בנגון במשכיל במזמור בשיר באשרי בתהלה בתפלה בהודאה בהללויה, גדול מכולן הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת.
* כל שירות ותושבחות שאמר דוד בספר תהלים - לדעת רבי אליעזר: כנגד עצמו אמרן, לדעת רבי יהושע: כנגד ציבור אמרן, לדעת חכמים: האמורות בלשון יחיד כנגד עצמו, האמורות בלשון רבים כנגד ציבור.
* "לדוד מזמור" - מלמד ששרתה עליו שכינה ואחר כך אמר שירה, "מזמור לדוד" - מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה.
* אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה.
* כל תלמיד חכם היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר - תכוינה.
* בברייתא מובאות דעות שונות מי תיקן את ההלל.
* בכל מקום שנאמרה תיבת הללויה בין פרק לפרק בתהילים - נחלקו האמוראים אם זה שייך לסוף הפרק הקודם או לתחילת הפרק הבא.

דף קיז עמוד ב
* ברכת גאולה שלאחר קריאת שמע וברכת גאולה בהלל בליל הסדר - נוסח החתימה הוא "גאל ישראל", ברכת גאולה שבתפילת שמונה עשרה - נוסח החתימה הוא "גואל ישראל".
* בקידוש אומרים: "אשר קדשנו במצותיו" ובתפילה אומרים: "קדשנו במצותיך".
* בקידוש היום צריך שיזכיר את יציאת מצרים.
* בתפילה אומרים: "מצמיח קרן ישועה", ובהפטרה אומרים: "מגן דוד".
* לדעת סבי דפומבדיתא: בתפילה ובקידוש בשבת חותם "מקדש השבת", בתפילה ובקידוש ביום טוב חותם "מקדש ישראל והזמנים".