דף קיא עמוד א
* ריש לקיש מפרט ארבעה דברים שהעושה אותם דמו בראשו ומתחייב בנפשו (בגלל מזיקים/שדים).
* שלשה אין ממצעין ולא מתמצעין, ואלו הן: הכלב והדקל והאשה, ויש אומרים: אף החזיר, ויש אומרים: אף הנחש.
* הגמרא מפרטת דברים נוספים שיש בהם משום סכנה.

דף קיא עמוד ב
* הגמרא מפרטת חמישה סוגים שונים של צל שרוח רעה שורה בהם.
* הגמרא עוסקת בענייני שדים שונים, ובשד הנקרא "קטב מרירי".
* רב יוסף מפרט שלושה דברים שמביאים לידי עיוורון.
* הגמרא מפרטת דברים שמביאים לידי עניות.

דף קיב עמוד א
* לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, ואם שתה דמו בראשו מפני סכנת רוח רעה. (והגמרא מפרטת מה תקנתו של מי ששתה).
* לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה דמו בראשו מפני סכנת שברירי (עורון). (והגמרא מפרטת מה תקנתו של מי ששתה).
* אע"פ שאמר רבי עקיבא "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", אבל עושה הוא דבר מועט בתוך ביתו לכבוד שבת.
* הברייתא מפרטת שבעה דברים שציווה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו.
* כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך.
* הברייתא מפרטת חמשה דברים שציווה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורים.
* "שבשתא כיון דעל על". (טעות בלימוד, כיון שנכנסה לראש, קשה להוציאה אח"כ).

דף קיב עמוד ב
* הגמרא מביאה ארבעה דברים שציווה רבינו הקדוש את בניו.
* עור, דג, וכוס, חמין, וביצים, וכנים לבנים - כולן קשין לדבר אחר (צרעת).
* הגמרא מביאה שלושה דברים שציווה רבי ישמעאל ברבי יוסי את רבי, ושלשה דברים שציווה רבי יוסי ברבי יהודה את רבי.
* לא יצא יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות.
* על רבי חנינא בן דוסא מכריזים ברקיע "היזהרו בחנינא ובתורתו", ועל אביי מכריזים ברקיע "היזהרו בנחמני ובתורתו".

דף קיג עמוד א
* הגמרא מביאה הנהגות שציווה רב לרב אסי ולרב כהנא ולחייא בנו.
* שלושה אין מתקנאין בהן: נכרי קטן, ונחש קטן, ותלמיד קטן. (כי הם עתידים לגדול, וינקמו ממי שהתגרה בהם).
* כשאתה יוצא למלחמה אל תצא בראשונה אלא תצא באחרונה, ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, והוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו.
* אל תהי רגיל לעשות דבריך בפרהסיא במקום מגולה, בתך בגרה - שחרר עבדך ותן לה, והוי זהיר באשתך מחתנה הראשון.
* שלושה מנוחלי העוה"ב: הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבתות.
* שלושה מכריז עליהן הקב"ה בכל יום: על רווק הדר בכרך ואינו חוטא, ועל עני המחזיר אבידה לבעליה, ועל עשיר המעשר פירותיו בצינעה.

דף קיג עמוד ב
* שלושה הקדוש ברוך הוא אוהבן: מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו.
* שלושה הקדוש ברוך הוא שונאן: המדבר א' בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי.
* שלושה שונאין זה את זה: הכלבים והתרנגולין והחברין, ויש אומרים: אף הזונות, ויש אומרים: אף תלמידי חכמים שבבבל.
* שלושה אוהבין זה את זה: הגרים ועבדים ועורבין.
* ארבעה אין הדעת סובלתן: דל גאה, ועשיר מכחש, וזקן מנאף, ופרנס מתגאה על הציבור בחנם, ויש אומרים: אף המגרש את אשתו פעם ראשונה ושניה ומחזירה.
* שבעה מנודין לשמים: יהודי שאין לו אשה, ושיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואין מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, והמונע מנעלים מרגליו, ויש אומרים: אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה.

דף קיד עמוד א
* הגמרא מביאה כמה מימרות העוסקות במעלת צמצום הוצאות על אכילה.
* לדעת בית שמאי: מברך על היום ואח"כ מברך על היין, ולדעת בית הלל (והלכה כמותם): מברך על היין ואח"כ מברך על היום - ובברייתא ובגמרא מבואר טעמי המחלוקת.
* לדעת רבי יהושע: אין משגיחין בבת קול.

דף קיד עמוד ב
* ריש לקיש מדייק מהמשנה שמצוות צריכות כוונה, והגמרא מקשה על דבריו, ולמסקנת הגמרא דין זה שנוי במחלוקת תנאים.
* הגמרא מביאה ארבע דעות שונות מה הם "שני תבשילין" שנאמרו במשנה (בעמוד הקודם).
* אם אוכל בטיבול ראשון שאר ירקות - יברך עליהם "בורא פרי האדמה" ויאכל ואח"כ בטיבול שני יברך על החזרת "על אכילת מרור" ויאכל.

דף קטו עמוד א
* אם אין לו ירק אחר לטיבול ראשון אלא חזרת - הגמרא מכריעה להלכה כדעת רב חסדא שבטיבול ראשון מברך עליו "בורא פרי האדמה" ו"על אכילת מרור" ואוכל ובטיבול שני אוכל בלא ברכה.
* רבינא אמר שלא יכרוך אדם מצה ומרור ביחד ויאכלם כך כדי לצאת ידי חובה, כי המרור שמצוותו בזמן הזה מדרבנן יבטל את טעם המצה שמצוותה מהתורה.
* אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, וחבריו חלקו עליו.
* הגמרא מכריעה להלכה שבזמן הזה מברך על אכילת מצה ואוכל ואח"כ מברך על אכילת מרור ואוכל ואח"כ אוכל מצה וחזרת ביחד בלא ברכה זכר למקדש כהלל.
* כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידיים.

דף קטו עמוד ב
* לא ישהה אדם את המרור בתוך החרוסת כדי שלא תתבטל מרירותו של המרור.
* מכיוון שלאחר הטיבול הראשון אומרים הגדה והלל, יש לחשוש שמא יסיח דעתו ויגע בבשרו, ולכן חייבים נטילת ידיים גם לטיבול השני.
* לדעת רבא: בלע מצה - יצא, בלע מרור - לא יצא, בלע מצה ומרור - ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא, כרך את המצה והמרור בסיב ובלען - לא יצא.
* הלכה כרב הונא שאין צורך להניח מצה מרור וחרוסת אלא לפני מי שאומר את ההגדה.
* לחם עוני - לחם שעונים עליו דברים הרבה (הגדה והלל).

דף קטז עמוד א
* לדעת ת"ק הבאת החרוסת היא לא משום מצוה אלא כדי לבטל את שרף החזרת.
* לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק הבאת החרוסת היא משום מצוה - לדעת רבי לוי: זכר לעצי התפוח, לדעת רבי יוחנן: זכר לטיט.
* אם בנו של בעל הבית חכם - הבן שואל מה נשתנה, ואם אינו חכם - אשתו שואלתו, ואם אין לו אשה - הוא שואל לעצמו.
* אפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח - שואלין זה לזה.
* מהו "גנות" ("מתחיל בגנות ומסיים בשבח")? - לדעת רב: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו, לדעת שמואל: עבדים היינו.

דף קטז עמוד ב
* כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור.
* בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
* מצה - צריך להגביה, ומרור - צריך להגביה, בשר - אין צריך להגביה, ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ.
* לדעת רב אחא בר יעקב: סומא פטור מלומר הגדה, ורב יוסף ורב ששת חולקים.

דף קיז עמוד א
* בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים: בניצוח בנגון במשכיל במזמור בשיר באשרי בתהלה בתפלה בהודאה בהללויה, גדול מכולן הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת.
* כל שירות ותושבחות שאמר דוד בספר תהלים - לדעת רבי אליעזר: כנגד עצמו אמרן, לדעת רבי יהושע: כנגד ציבור אמרן, לדעת חכמים: האמורות בלשון יחיד כנגד עצמו, האמורות בלשון רבים כנגד ציבור.
* "לדוד מזמור" - מלמד ששרתה עליו שכינה ואחר כך אמר שירה, "מזמור לדוד" - מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה.
* אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה.
* כל תלמיד חכם היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר - תכוינה.
* בברייתא מובאות דעות שונות מי תיקן את ההלל.
* בכל מקום שנאמרה תיבת הללויה בין פרק לפרק בתהילים - נחלקו האמוראים אם זה שייך לסוף הפרק הקודם או לתחילת הפרק הבא.

דף קיז עמוד ב
* ברכת גאולה שלאחר קריאת שמע וברכת גאולה בהלל בליל הסדר - נוסח החתימה הוא "גאל ישראל", ברכת גאולה שבתפילת שמונה עשרה - נוסח החתימה הוא "גואל ישראל".
* בקידוש אומרים: "אשר קדשנו במצותיו" ובתפילה אומרים: "קדשנו במצותיך".
* בקידוש היום צריך שיזכיר את יציאת מצרים.
* בתפילה אומרים: "מצמיח קרן ישועה", ובהפטרה אומרים: "מגן דוד".
* לדעת סבי דפומבדיתא: בתפילה ובקידוש בשבת חותם "מקדש השבת", בתפילה ובקידוש ביום טוב חותם "מקדש ישראל והזמנים".

דף קיח עמוד א
* "הודו לה' כי טוב" - הודו לה' שגובה חובתו של אדם בטובתו: עשיר בשורו ואת עני בשיו יתום בביצתו אלמנה בתרנגולתה.
* קשין מזונותיו של אדם - כפליים כיולדה / יותר מן הגאולה / כקריעת ים סוף.
* קשין נקביו של אדם כיום המיתה וכקריעת ים סוף.
* כל המבזה את המועדות - כאילו עובד עבודה זרה.
* כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו - ראוי להשליכו לכלבים.
* הטעם לכך שאומרים את ההלל (ולא הלל גדול): משום שיש בו חמישה דברים הללו - יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה ותחיית המתים וחבלו של משיח / מפני שיש בו מילוט נפשות של צדיקים מגיהנם / מפני שיש בו ירידתן של צדיקים לכבשן האש ועלייתן ממנו.

דף קיח עמוד ב
* "ואמת ה' לעולם" - לדעת רבי שמעון השלוני: גבריאל אמר זאת, לדעת רבי נתן: דגים שבים אמרו זאת.
* ישראל שהיו באותו הדור של קריעת ים סוף מקטני אמונה היו.
* "אהבתי כי ישמע ה'" - אמרה כנסת ישראל: רבש"ע, אימת אני אהובה לפניך? בזמן שתשמע קול תחנוני.
* "דלותי ולי יהושיע" - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, אע"פ שדלה אני במצוות, לך אני ולי נאה להושיע.
* הגמרא מביאה שלוש שמועות ששלח רבי ישמעאל ברבי יוסי לרבי בשם אביו.

דף קיט עמוד א
* בשר ודם מנצחין אותו ועצב, אבל הקב"ה נוצחין אותו ושמח.
* ידו של הקדוש ברוך הוא פרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מדת הדין.
* כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים.
* שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים: אחת נתגלה לקרח, ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא.
* "עושר שמור לבעליו לרעתו" - זה עשרו של קרח.

דף קיט עמוד ב
* ברכה שאחר ההלל תלויה במנהג המדינה, אך לפני ההלל מצוה לברך, כיון שכל המצוות מברך עליהן עובר (=קודם) לעשייתן.
* לדעת רבי אלעזר בן פרטא: כופלים פסוקים בהלל מהפסוק "אודך" והלאה.
* עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסדו לזרעו של יצחק.
* "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" - הגמרא מביאה מחלוקת מה פירוש "אפיקומן". (ונחלקו רב ושמואל אם מותר לאכול במקומו אחר אכילת הפסח).
* לדעת שמואל: בזמן הזה אין מפטירין אחר מצה אפיקומן.

דף קכ עמוד א
* לדעת שמואל (לפי מר זוטרא): בזמן הזה ניתן להפטיר אחר מצה אפיקומן.
* לדעת רבא (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן, ולדעת רב אחא בר יעקב: אחד זה ואחד זה דרבנן.

דף קכ עמוד ב
* בני חוברה שהיו אוכלים את הפסח ובאמצע האכילה ישנו מקצתם - לדעת רבי יוסי אסור להם לחזור ולאכול כשיתעוררו (ומבאר רשב"ם שרבה סובר כדעה זו וכך הלכה).
* לדעת רבי אלעזר בן עזריה (וכך דעת משנתנו): זמן אכילת הפסח הוא עד חצות, ולדעת רבי עקיבא: עד עלות השחר.
* לדעת רבא: מי שאוכל מצה בזמן הזה לאחר חצות - לא יוצא ידי חובתו לדעת רבי אלעזר בן עזריה.

דף קכא עמוד א
* הפיגול מטמא את הידיים - בגלל כהנים חשודים, והנותר מטמא את הידיים - בגלל כהנים עצלים.
* שיעור הבשר (של פיגול ונותר) המטמא את הידיים - נחלקו האמוראים אם השיעור הוא כזית (כשיעור איסורו) או כביצה (כשיעור טומאתו).
* לדעת רבי ישמעאל: זריקה בכלל שפיכה, ורבי עקיבא חולק, ולדעת כולם: שפיכה היא לא בכלל זריקה.

דף קכא עמוד ב
* בפדיון הבן - אבי הבן מברך את שתי הברכות (על פדיון הבן ושהחיינו).

הדרן עלך מסכת פסחים