דף יח עמוד א
* ריש לקיש מבאר, שרבי יוסי, שאמר שמשקה מטמא אוכל מהתורה, בשיטת רבי עקיבא רבו אמר להלכה זו (שדורש את המילה "יטמא") [ורבי יוסי עצמו אינו סובר כן, כמבואר בסוף העמוד הבא, ולשיטתו משקה מטמא רק מדרבנן].
* לדעת רבי עקיבא: שני לטומאה מטמא חולין ועושה אותו שלישי לטומאה.
* רב פפא ורבינא נחלקו כיצד לומדים שמשקה לא מטמא משקה.

דף יח עמוד ב
* "משקין עלולין לקבל טומאה" (היינו: שהם מקבלים טומאה שלא בהכשר, שלא כמו אוכלים שנטמאים רק אם הוכשרו לקבל טומאה בנפילת משקים עליהם קודם לכן).
* אוכלים ומשקים אינם מטמאים דבר שהוא כיוצא בהם, ושני מקורות מובאים לכך בגמרא, אחד עבור משקים הבאים מחמת שרץ, ואחד עבור משקים הבאים מחמת כלי.
* "מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא".

דף יט עמוד א
* הגמרא מוכיחה שרבי יוסי לא סובר כרבי עקיבא ששני עושה שלישי בחולין, ורבי עקיבא לא סובר כרבי יוסי לגבי לימוד הקל וחומר שהוא לומד (לגבי פסול רביעי בקודש).
* רבי עקיבא במפורש מטהר רביעי בתרומה וחמישי בקודש.
* דין צירוף כלי בקדשים (שהכלי מצרף שני מאכלי קודש שלא נוגעים זה בזה להיחשב כדבר אחד ואם נגע טמא במאכל אחד הרי נטמא גם השני) - לדעת רבי יוחנן: מדרבנן, ולדעת רבי חנין: מהתורה.
* אין טומאת ידים במקדש.

דף יט עמוד ב
* טומאת ידים וטומאת כלים גזרו "בו ביום".
* אין אוכל מטמא אוכל ואין כלי מטמא כלי, ולכן אין הסכין נטמא גם בחולין ולא רק במקדש, במקרה האמור במשנה ממסכת עדויות המובאת בסוף העמוד הקודם.
* לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים (אפילו אם ראינו שעבר זב באותו מקום), ולא גזרו על ספק הכלים שבירושלים (חוץ מכלים שבדרך הירידה לבית הטבילה).
* רב אשי מדייק מדברי רב שהעזרה נחשבת לרשות הרבים לעניין ספק טומאה.

דף כ עמוד א
* דם קדשים אינו מכשיר אוכל לקבל טומאה.
* "משקי בית מטבחיא" לא מכשירים אוכל לקבל טומאה.
* חיבת הקודש מועילה להכשיר את הקדשים לקבל טומאה (אך ספק אם מועילה להכשיר את הקדשים אף כדי לטמא אחרים לאחר שתיגע טומאה בקדשים).
* שרץ מטמא כלי, והכלי מטמא אוכלים, והאוכלים מטמאים את המשקים (לדעת רבי עקיבא הסובר ששני עושה שלישי גם בחולין.

דף כ עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאוכל נטמא מאוויר כלי חרס, אך לא כלים.
* רב חסדא מבאר שרבי שמעון בשיטת רבי יהושע סובר שמותר לשרוף תרומה תלויה עם טמאה, ורבי יוסי בשיטת רבי יהושע סובר שאסור.
* רבי יוסי ברבי חנינא מבאר שרבי שמעון בשיטת רבי יהושע סובר שמותר לטמא תרומה תלויה בידים, ורבי יוסי בשיטת רבי יהושע סובר שמותר רק על ידי גרמא.
* רבי אלעזר מבאר שכשיש הפסד לחולין מתיר רבי יהושע לקבל תרומה בכלים טמאים כדי לא להפסיד את החולין, אך כשאין הפסד לחולין אוסר רבי יהושע לטמא תרומה בידים.
* להפסד מרובה חששו, ולהפסד מועט לא חששו.
* ישנה מחלוקת תנאים אם יש לחשוש לתקלה בתרומה טמאה.

דף כא עמוד א
* "אין הכרעת שלישית מכרעת".
* אם נפלה סאה תרומה למאה סאה חולין טמאים - לדברי הכל תרד התרומה לתוכם ותיטמא ואל יטמאנה ביד.
* פרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסק באיסור חמץ והלכותיו ובדיני מצות אכילת מצה ומרור.
* המשנה היא כדעת רבן גמליאל הסובר שבשעה חמישית בערב פסח מותר לאכול תרומת חמץ (לכהן) אך לא חולין, ומותר לישראל בשעה זו להאכיל חמץ חולין לבהמה חיה ועוף.
* לדעת בית שמאי: לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע בו שיכלה קודם פסח, ולדעת בית הלל: כל שעה שמותר לאכול מותר למכור.

דף כא עמוד ב
* לדעת רבא: אם חרך את החמץ קודם זמנו של איסור חמץ - מותר אותו חמץ בהנאה אפילו בשעת איסור חמץ.
* בשעה שישית בערב הפסח (שאיסור חמץ הוא רק מדרבנן) - חמץ אסור אף בהנאה.
* אף לדעת רבי יהודה (הסובר שביעור חמץ הוא בשריפה בלבד) - אסור להסיק בחמץ תנור וכיריים משהגיע זמן איסורו.
* המקור לכך שחמץ אסור בהנאה - לדעת חזקיה: מהפסוק "לא יאכל חמץ", שמשמעותו היא שלא יהא בו שום היתר הנאה המביאה לידי אכילה.
* לדעת רבי אבהו: כל מקום שנאמר "לא יאכל" "לא תאכל" "לא תאכלו" - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, אלא אם פירט לך הכתוב אחרת. (אך לדעת חזקיה רק לשון של "לא יאכל" משמעותו היא גם איסור הנאה).

דף כב עמוד א
* רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו אם חולין שנשחטו בעזרה אסורים מהתורה או מדרבנן.
* הגמרא מקשה בעמוד זה שתי קושיות על רבי אבהו, הסובר שבכל מקום שנאמר בתורה איסור אכילה נכלל בזה גם איסור הנאה, ומתרצת.
* האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה - רבי יהודה מחייב שתים, ורבי שמעון פוטר.
* גיד הנשה מותר בהנאה דברי רבי יהודה, ורבי שמעון אוסר.
* דם מותר בהנאה.

דף כב עמוד ב
* הגמרא מקשה בעמוד זה קושיה אחת על רבי אבהו, ושתי קושיות על חזקיה (הסובר שהיכן שנאמר "לא יאכל" הכוונה היא גם לאיסור הנאה) ורבי אבהו, ומתרצת.
* אבר מן החי מותר בהנאה.
* שור הנסקל אסור בהנאה.
* שמעון/נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" פירש (ואמר לתלמידיו: כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה), עד שבא רבי עקיבא ודרש שזה בא לרבות תלמידי חכמים.
* ערלה אסורה גם בהנאה.

דף כג עמוד א
* הגמרא מקשה בעמוד זה שלוש קושיות על רבי אבהו, ושתי קושיות על חזקיה ורבי אבהו, ומתרצת.
* תרומה מותרת בהנאה לזר.
* יין מותר לנזיר בהנאה.
* חדש מותר בהנאה.
* שרצים מותרים בהנאה.
* לדעת רבי יוסי הגלילי: חמץ מותר בהנאה.

דף כג עמוד ב
* הגמרא דוחה את האפשרות שמחלוקת חזקיה ורבי אבהו היא מחלוקת תנאים.
* חזקיה ורבי אבהו סוברים שחמץ בפסח לדעת חכמים ושור הנסקל לדעת כולם אסורים בהנאה, ונחלקו אם חולין שנשחטו בעזרה לדעת רבי יהודה אסורים מהתורה או לא.
* רבי יהושע בן לוי שאל מה המקור לכך שחמץ בפסח ושור הנסקל אסורים בהנאה (והגמרא מבארת מדוע לדעתו לא ניתן ללמוד מ"לא יאכל" או מנבילה או מ"לכלב תשליכון אותו").

דף כד עמוד א
* הגמרא מבררת לאורך כל העמוד (מסוף העמוד הקודם) את המקור לכך שחמץ בפסח ושור הנסקל אסורים בהנאה.
* "בקדש... באש תשרף" - כל פסולי הקדשים, שמקום הקטרתם או אכילתם בעזרה, אף שריפתם היא בקודש.
* "לא יאכל כי קדש הוא" - כל קדשים שנפסלו, בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתם.

דף כד עמוד ב
* כל לאו שנשנה בתורה ואפשר לדרוש אותו לדבר אחר - הרי שדורשים אותו לדבר אחר ולא אומרים שבא לחייב לאו נוסף על אותה עבירה.
* עצים ולבונה מקבלים טומאה למרות שהם לא אוכל.
* אדם טהור שאוכל אימורים שנטמאו - לוקה גם משום טומאה (וגם משום זר).
* רבי יוחנן בלישנא הראשונה: כל איסורים של אכילה שבתורה אין לוקים עליהם אלא אם אכל אותם כדרך אכילתם.
* רבי יוחנן בלישנא השניה: כל איסורים של הנאה שבתורה אין לוקים עליהם אלא אם נהנה מהם כדרך הנאתם (ולכן אם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו - פטור).
* לדעת אביי: הכל מודים בכלאי הכרם שלוקים עליהם אפילו כשנהנה מהם שלא בדרך הנאתן.

דף כה עמוד א
* הגמרא מקשה מברייתא על אביי, הסובר שהכל מודים בכלאי הכרם שלוקים עליהם אפילו כשנהנה מהם שלא בדרך הנאתן, ומתרצת.
* רב אדא בר אהבה מדייק מברייתא שבכלאי הכרם אף הזרעים נאסרים משעה שנזרעו והשרישו בקרקע סמוך לגפן (ולא רק הגידולים נאסרים).
* רבא מבאר שאם תחילת הזריעה היתה בכרם - נאסר עיקר הזרע מיד בהשרשתו בקרקע, אבל אם היה הזרע זרוע קודם לכן בהיתר ורק לאחר מכן החל לגדול עם הגפנים - אינו נאסר אלא מחמת תוספת גידולו.
* לדעת רבי יעקב בשם רבי יוחנן: מותר להתרפא בכל איסורי הנאה חוץ מעצי אשירה.
* לדעת רבין בשם רבי יוחנן: מותר להתרפא בכל איסורי הנאה חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

דף כה עמוד ב
* הגמרא מבארת את המקור לכך שעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים אינם נדחים מפני פיקוח נפש.
* הנאה מדברים האסורים הבאה לו לאדם בעל כרחו - לדעת אביי מותרת ולדעת רבא אסורה, ובגמרא מובאות שתי לישנות לבאר באיזה מקרה בדיוק המחלוקת (ללישנא הראשונה המחלוקת היא בדעת רבי שמעון במקרה של "אפשר ולא מתכוון", וללישנא השניה המחלוקת היא בדעת רבי יהודה במקרה של "לא אפשר ומתכוון").

דף כו עמוד א
* אביי ורבא (שנחלקו בעמוד הקודם בלישנא השניה בדין "לא אפשר ומתכוון") מביאים את המקור לשיטתם.
* קול (של כלי שיר שהן הקדש) ומראה (המקדש) - אין בהם איסור מעילה, לפי שאין בהם ממשות.
* ריח הקטורת לאחר שכבר הוקטרה במקדש ועלה עשנה - אין בו איסור מעילה, הואיל ונעשית מצוותו.
* תרומת הדשן, בגדי כהונה (לדעת חכמים), עגלה ערופה - אסור ליהנות מהם גם לאחר שנעשתה מצוותם.

דף כו עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה שתי קושיות על דעת אביי שבלישנא השניה, ומתרצת.
* הגמרא מקשה ודוחה את דעת רבא שבלישנא הראשונה (הסובר ש"אפשר ולא מתכוון" אסור לדעת רבי שמעון).
* תנור חדש שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם - לפי הברייתא הראשונה: יותץ, ולפי הברייתא השניה: יוצן, והגמרא דנה בישוב הסתירה בין הברייתות.

דף כז עמוד א
* הגמרא מבררת מהיכן מוכח שרבי אליעזר סובר ש"זה וזה גורם אסור". [ולכן הוא זה שסובר שתנור חדש שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם יותץ].
* תנור וקדירה חדשים, שנצרפו ונגמרו בהיסק של עצי איסור, ואין גופו של אדם נהנה מהם עצמם, אלא רק על ידי צירוף גורם נוסף (היסק של עצי היתר) - ישנה מחלוקת אם זה וזה גורם אסור או מותר.
* בברייתא (בעמוד הקודם) נאמר שאם בישל את הפת על גבי גחלים של ההיסק שהסיק בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם הפת מותרת לדברי הכל, ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא רק בגחלים עוממות או גם בגחלים לוחשות.

דף כז עמוד ב
* חכמים המתירים פת שנאפתה בקליפי ערלה משום שאין שבח עצים בפת, מודים שאם הסיקו בעצי הקדש הפת אסורה.
* כל מקום שמועל המסיק בעצי הקדש, יצאו אותם עצים לחולין.
* הגמרא מביאה ברייתא ארוכה המבררת את המקור לדעתו של רבי יהודה שאין ביעור חמץ אלא בשריפה.

דף כח עמוד א
* למסקנת הברייתא, הלימוד של רבי יהודה לכך שיש לבער חמץ דווקא בשריפה נדחה, בגלל שיטתו שלו עצמו בדין אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק.
* לדעת רבה: עבודה זרה שמשליך לים המלח - לא צריך שחיקה לפני שמשליכו, חמץ שמשליך לשאר נהרות - צריך לפורר לפני שמשליכו, ורב יוסף סובר הפוך. (ובראשונים מבואר אם ובמה נחלקו בדיוק).
* לדעת רבי יהודה: חמץ בין לפני זמנו (=בי"ד בניסן מחצות) בין לאחר זמנו (=משעבר הפסח) - עובר עליו בלאו, תוך זמנו (=בפסח) - עובר עליו בלאו וכרת.

דף כח עמוד ב
* לדעת רבי שמעון: חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו - אינו עובר עליו בלא כלום, תוך זמנו - עובר עליו בכרת ובלאו.
* לדעת רבי יוסי הגלילי: חמץ אפילו בתוך פסח מותר בהנאה.
* הגמרא מבררת את המקור לדעתם של רבי יהודה ורבי שמעון.
* לדעת רבי יוסי הגלילי: איסור חמץ בפסח מצרים נהג יום אחד בלבד.

דף כט עמוד א
* רב אחא בר יעקב מבאר שהמשנה (בדף הקודם) היא כדעת רבי יהודה (הסובר שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור), ולדעתו חמץ של נכרי מותר אף באכילה לאחר הפסח, ומותר אף (בהנאה) בתוך הפסח.
* רבא מבאר שהמשנה (בדף הקודם) היא כדעת רבי שמעון, ולדעתו מן התורה חמץ מותר לאחר הפסח, אלא שחכמים קנסו ואסרו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.
* האוכל שאור של נכרי שעבר עליו הפסח לדברי רבי יהודה - רבא אמר: לוקה, ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה.
* נחלקו התנאים בברייתא אם האוכל חמץ של הקדש במועד מעל, והגמרא מביאה חמש דעות לביאור המחלוקת.

דף כט עמוד ב
* הגמרא מוכיחה שרב אחא בר יעקב חזר בו מכך שסבר שלדעת רבי יהודה חמץ של נכרי מותר בפסח.
* לדעת רב (הסובר כרבי יהודה): חמץ בזמנו - בין במינו בין שלא במינו אסור, שלא בזמנו - במינו אסור שלא במינו מותר. (ומדובר במשהו חמץ שנתערב ואינו נותן טעם בתערובת).
* לדעת שמואל (הסובר כרבי שמעון): חמץ בזמנו - במינו אסור שלא במינו מותר, שלא בזמנו - בין במינו בין שלא במינו מותר.
* לדעת רבי יוחנן (הסובר כרבי שמעון): חמץ בזמנו - בין במינו ובין שלא במינו אסור בנותן טעם, שלא בזמנו - בין במינן בין שלא במינן מותר.