דף כז עמוד א * הגמרא מבררת מהיכן מוכח שרבי אליעזר סובר ש"זה וזה גורם אסור". [ולכן הוא זה שסובר שתנור חדש שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם יותץ]. * תנור וקדירה חדשים, שנצרפו ונגמרו בהיסק של עצי איסור, ואין גופו של אדם נהנה מהם עצמם, אלא רק על ידי צירוף גורם נוסף (היסק של עצי היתר) - ישנה מחלוקת אם זה וזה גורם אסור או מותר. * בברייתא (בעמוד הקודם) נאמר שאם בישל את הפת על גבי גחלים של ההיסק שהסיק בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם הפת מותרת לדברי הכל, ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא רק בגחלים עוממות או גם בגחלים לוחשות. דף כז עמוד ב * חכמים המתירים פת שנאפתה בקליפי ערלה משום שאין שבח עצים בפת, מודים שאם הסיקו בעצי הקדש הפת אסורה. * כל מקום שמועל המסיק בעצי הקדש, יצאו אותם עצים לחולין. * הגמרא מביאה ברייתא ארוכה המבררת את המקור לדעתו של רבי יהודה שאין ביעור חמץ אלא בשריפה.
דף כח עמוד א * למסקנת הברייתא, הלימוד של רבי יהודה לכך שיש לבער חמץ דווקא בשריפה נדחה, בגלל שיטתו שלו עצמו בדין אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק. * לדעת רבה: עבודה זרה שמשליך לים המלח - לא צריך שחיקה לפני שמשליכו, חמץ שמשליך לשאר נהרות - צריך לפורר לפני שמשליכו, ורב יוסף סובר הפוך. (ובראשונים מבואר אם ובמה נחלקו בדיוק). * לדעת רבי יהודה: חמץ בין לפני זמנו (=בי"ד בניסן מחצות) בין לאחר זמנו (=משעבר הפסח) - עובר עליו בלאו, תוך זמנו (=בפסח) - עובר עליו בלאו וכרת. דף כח עמוד ב * לדעת רבי שמעון: חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו - אינו עובר עליו בלא כלום, תוך זמנו - עובר עליו בכרת ובלאו. * לדעת רבי יוסי הגלילי: חמץ אפילו בתוך פסח מותר בהנאה. * הגמרא מבררת את המקור לדעתם של רבי יהודה ורבי שמעון. * לדעת רבי יוסי הגלילי: איסור חמץ בפסח מצרים נהג יום אחד בלבד.
דף כט עמוד א * רב אחא בר יעקב מבאר שהמשנה (בדף הקודם) היא כדעת רבי יהודה (הסובר שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור), ולדעתו חמץ של נכרי מותר אף באכילה לאחר הפסח, ומותר אף (בהנאה) בתוך הפסח. * רבא מבאר שהמשנה (בדף הקודם) היא כדעת רבי שמעון, ולדעתו מן התורה חמץ מותר לאחר הפסח, אלא שחכמים קנסו ואסרו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. * האוכל שאור של נכרי שעבר עליו הפסח לדברי רבי יהודה - רבא אמר: לוקה, ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה. * נחלקו התנאים בברייתא אם האוכל חמץ של הקדש במועד מעל, והגמרא מביאה חמש דעות לביאור המחלוקת. דף כט עמוד ב * הגמרא מוכיחה שרב אחא בר יעקב חזר בו מכך שסבר שלדעת רבי יהודה חמץ של נכרי מותר בפסח. * לדעת רב (הסובר כרבי יהודה): חמץ בזמנו - בין במינו בין שלא במינו אסור, שלא בזמנו - במינו אסור שלא במינו מותר. (ומדובר במשהו חמץ שנתערב ואינו נותן טעם בתערובת). * לדעת שמואל (הסובר כרבי שמעון): חמץ בזמנו - במינו אסור שלא במינו מותר, שלא בזמנו - בין במינו בין שלא במינו מותר. * לדעת רבי יוחנן (הסובר כרבי שמעון): חמץ בזמנו - בין במינו ובין שלא במינו אסור בנותן טעם, שלא בזמנו - בין במינן בין שלא במינן מותר.
דף ל עמוד א * רבא מכריע להלכה: חמץ בזמנו - בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו, חמץ שלא בזמנו - בין במינו בין שלא במינו מותר (אפילו בנותן טעם). * רבא סובר שהקנס שקנסו חכמים על חמץ שעבר עליו הפסח הוא רק על חמץ בעין. * קדרות של חרס שנתבשל בהן חמץ - לדעת רב: ישברו, לדעת שמואל: ישהה אותם עד לאחר הפסח ויוכל להשתמש בהן. דף ל עמוד ב * אם מרח בתנור שומן בשרי ואפה בו פת - הפת אסורה, שמא יבואו לאוכלה בחלב, אך אם הסיק את התנור - הפת שנאפית בו לאחר מכן מותרת. * סכינים שהשתמשו בהם בחמץ - ניתן להגעילם על ידי הכנסה למים רותחים בכלי ראשון. * רב הונא סובר ש"כבולעו כך פולטו", ולכן כף מעץ שעירבו בו תבשיל של חמץ בכלי ראשון - מגעילו ברותחין בכלי ראשון. * התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. * כל הכלים שנשתמשו בהם במשך השנה בחמץ בצונן - משתמש בהם מצה, חוץ מכלי ששורים בו שאור, הואיל שחימוצו קשה ונבלע בכלי אפילו שהוא צונן. * בעל חוב - לדעת אביי: למפרע הוא גובה, ולדעת רבא: מכאן ולהבא הוא גובה.
דף לא עמוד א * מחלוקת אביי ורבא (אם בעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה) היא רק במקרה בו המלוה מכר או הקדיש את הקרקע המשועבדת לו בחובו קודם שהגיע זמן הפירעון. * יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם - בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן. * לדעת רבי נתן: הנושה בחברו מנה וחברו בחברו - מוציאים מזה ונותנים לזה. דף לא עמוד ב * לדעת רבי יצחק: בעל חוב קונה משכון. (לדעת ת"ק דין זה הוא רק בישראל שלקח משכון מישראל, ולדעת רבי מאיר דין זה הוא גם כאשר ישראל לקח משכון מנכרי). * חנות של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם - חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור, חנות של נכרי ופועלים ישראלים נכנסים לשם - חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר. * חמץ שנפלה עליו מפולת (לדעת רבן גמליאל: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו, דהיינו עומק שלושה טפחים) הרי הוא כמבוער, אך צריך לבטל אותו בליבו. * כספים אין להם שמירה אלא בקרקע (בעומק טפח).
דף לב עמוד א * זר שאכל פירות תרומה בשוגג, ועליו לשלם על אכילתם בפירות אחרים, וכשבא לשלם התייקרו הפירות - הגמרא מתלבטת אם משלם לפי מידה (=כפי הכמות שאכל) או לפי דמים (=כפי השווי של מה שאכל). * הגמרא מנסה להוכיח מברייתא ומהמשנה בעמוד הקודם שלפי מידה הוא משלם, אך דוחה את ניסיונות ההוכחה האלו. * הגמרא מביאה שיש מחלוקת תנאים אם זר האוכל תרומה בשוגג משלם לפי מידה או לפי דמים. דף לב עמוד ב * אביי מבאר שרבי אליעזר בן יעקב ורבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי סוברים שחמץ בפסח אסור בהנאה. * שיעור אכילת תרומה בשוגג על ידי זר שמתחייבים עליה קרן וחומש - לדעת ת"ק: כזית, לדעת אבא שאול: כשיש במה שאכל שווי פרוטה. * רב פפא סבר שאבא שאול מצריך גם כזית וגם שווי פרוטה כדי לחייב זר באכילת תרומה בשוגג בקרן וחומש, אך דבריו נדחו ואף הוא חזר בו וסובר למסקנה שלאבא שאול די באכילת תרומה בשווי פרוטה כדי לחייבו.
דף לג עמוד א * הזיד במעילה - רבי אומר: במיתה, וחכמים אומרים: באזהרה. * מר בריה דרבנא ורב נחמן בר יצחק נחלקו כיצד לבאר את הברייתא שבסוף העמוד הקודם, ומדבריהם נובע שנחלקו לגבי דין של נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר (בשאר מצוות חוץ ממעילה) אם פטור או חייב. * הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים לגבי המקור לכך שאי אפשר להפריש תרומה מחמץ. (ואמוראים אלו נחלקו אם אי אפשר להפריש תרומה גם אם החמיץ הטבל בתלוש ולא רק במחובר). דף לג עמוד ב * רבי יוחנן סובר ש"משקין מיפקד פקידי", ורב חסדא סובר ש"משקין מיבלע בליעי". * מותר להדליק בפת ובשמן של תרומה שנטמאת (כי מדובר שאין בהם חשש תקלה), ונחלקו האמוראים אם מותר להדליק בחיטין של תרומה שנטמאו (כשלאחר שנטמאו שולקן ואח"כ זורקן לבין העצים והן נמאסות).
דף לד עמוד א * רבא בר מתנה התקשה בדברי המשנה ממסכת תרומות האומרת ש"שתילי תרומות שנטמאו ושתלן - טהורים מלטמא ואסורים מלאכול". * רבה מבאר שהכוונה שאסורים באכילה לזרים כדין גידולי תרומה, ונדחו דבריו (כי אין בכך חידוש, כי דין זה נאמר כבר במשניות אחרות), ורבא בר מתנא מבאר שהכוונה שאסורים לכהנים כי נפסלו בהיסח הדעת, ונדחו דבריו (כי לדעת רבי יוחנן היסח הדעת הוא פסול טומאה). * רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו אם היסח הדעת הוא פסול טומאה או פסול הגוף. דף לד עמוד ב * רבי יוחנן מקשה (מסוף העמוד הקודם) משתי ברייתות על ריש לקיש, והקושיות נדחות. * רבי ירמיה מבאר, שכוונת המשנה ממסכת תרומות היא ששתילי התרומה שנטמאו ושתלם אסורים באכילה אף לכהנים, משום מעלה שעשו חכמים שלא תהא הזריעה מטהרת אותם. * חכמים עשו מעלה במי החג שהקדישם שלא תועיל להם השקה, ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא רק אם הקדישם בכלי שרת או אף אם הקדישם בפה בלבד.
דף לה עמוד א * לדעה המובאת במשנה: ניתן לצאת ידי חובת מצה בלילה הראשון של פסח במצה העשויה מחמשת מיני דגן אך לא במצה העשויה מאורז ודוחן, ורבי יוחנן בן נורי (בברייתא) חולק. * עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש - אין חייבים על חימוצה כרת (תוס': אך יש בה איסור לאו), והטעם לכך למסקנת הגמרא הוא כי מי פירות לא מחמיצים. דף לה עמוד ב * לדעת בית הלל ניתן להאכיל את העניים ואת אנשי הצבא דמאי, ולכן ניתן לצאת ידי חובת מצה באכילת מצה של דמאי. * ניתן לצאת ידי חובת מצה גם באכילת מצה של מעשר ראשון שנטלה ממנו תרומת מעשר אך לא תרומה גדולה - וזה כאשר הקדים הלוי בעוד התבואה בשיבולים ליטול את המעשר ראשון לפני שהכהן נטל את התרומה הגדולה. * ניתן לצאת ידי חובת מצה באכילת מצה של מעשר שני והקדש שנפדו, אף אם כאשר הבעלים פדה הוא נתן את הקרן ולא את החומש. * כהנים יוצאים ידי חובת אכילת מצה בחלה ובתרומה, ואין צורך שתהיה המצה ראויה לאכילה לכל אדם כדי לצאת בה ידי חובת מצה. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאין יוצאים ידי חובה במצה של איסור.
דף לו עמוד א * לדעת רבי יוסי הגלילי: לא יוצאים ידי חובה במצה של מעשר שני בתוך ירושלים, ורבי עקיבא חולק. * לדעת רבי עקיבא: בליל יום טוב ראשון של פסח לא יוצאים ידי חובת מצת מצוה במצה שנילושה ביין שמן ודבש. * לדעת כולם אין ללוש בפסח את העיסה במים פושרים כי הם ממהרים להחמיץ * לא יוצאים במצת ביכורים בירושלים, ודין זה נלמד מהפסוק "בכל מושבתיכם תאכלו מצות". דף לו עמוד ב * מעשר שני שנטמא - פודים אותו אפילו בירושלים. * ביכורים אסורים לאונן, ורבי שמעון מתיר. * "לחם עוני" - פרט ללחם חלוט (מבושל ברותחין) ואשישה (גלוסקה גדולה), שלא יוצאים בהם ידי חובת מצה.
דף לז עמוד א * למסקנת הגמרא: לדעת בית שמאי אסור לאפות ביום טוב פת מרובה (=הרבה חררין ביחד), משום שטורח טרחה שאינה לצורך היום, ובית הלל מתירים. * לדעת ת"ק בברייתא: לכתחילה אין עושים מצות שמשורטט עליהם ציורים, כי זה עלול להחמיץ עד שמסיימים להכין את זה. (והתנאים האחרים בברייתא מביאים אופנים בהם מותר). * מעשה אילפס (כלי העומד על גבי האש ולא בתנור) - לדעת ריש לקיש פטורים מחלה, ולדעת רבי יוחנן חייבים בחלה. דף לז עמוד ב * הגמרא מקשה מברייתא על רבי יוחנן, ורבי יוחנן מתרץ שזו מחלוקת תנאים ומנסה להוכיח זאת מברייתא אחרת אך הגמרא דוחה את ההכרח שבהוכחה שלו. * עיסה הנעשית מחיטים של מעשר שני - לדעת רבי מאיר: פטורה מחלה, ולדעת חכמים: חייבת בחלה.
דף לח עמוד א * מצות של מעשר שני - לדעת רבי מאיר: אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ולדעת חכמים: כן יוצא. * אתרוג של מעשר שני - לדעת רבי מאיר: אין אדם יוצא בה ידי חובתו ביום טוב של סוכות, ולדעת חכמים: כן יוצא. * מצה העשויה מחלה שהופרשה מעיסה של מעשר שני - לפי הלישנא הראשונה בגמרא, רבי שמעון בן לקיש הסתפק אם לדעת רבי עקיבא יוצאים ידי חובה במצה זו. * מצה העשויה מחלה שהופרשה מעיסת חולין שנקנתה בכסף של מעשר שני בירושלים - לפי הלישנא השניה בגמרא, רבי שמעון בן לקיש הסתפק אם לדעת רבי יהודה יוצאים ידי חובה במצה זו. דף לח עמוד ב * המקור לכך שלא יוצאים ידי חובת מצה בחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן האדם לצורך עצמו - לדעת רבה: מהפסוק "ושמרתם את המצות", לדעת רב יוסף: מהפסוק "שבעת ימים מצות תאכלו". * הגמרא מבארת מדוע יש צורך במקור הנ"ל ולא ניתן למעט מצות אלו מהפסוק "לחם עוני" או מכך שזו מצה עשירה או מכך שמצות אלו לא נאכלות בכל ישראל אלא רק בירושלים. * הטעם לכך שיוצאים ידי חובת מצה בחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן למוכרן בשוק זה בגלל שמתחילת עשייתן המחשבה היתה שאם לא יצליח למוכרן הרי שמתכנן לצאת בהם ידי חובת מצה.
