דף לה עמוד א
* לדעה המובאת במשנה: ניתן לצאת ידי חובת מצה בלילה הראשון של פסח במצה העשויה מחמשת מיני דגן אך לא במצה העשויה מאורז ודוחן, ורבי יוחנן בן נורי (בברייתא) חולק.
* עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש - אין חייבים על חימוצה כרת (תוס': אך יש בה איסור לאו), והטעם לכך למסקנת הגמרא הוא כי מי פירות לא מחמיצים.

דף לה עמוד ב
* לדעת בית הלל ניתן להאכיל את העניים ואת אנשי הצבא דמאי, ולכן ניתן לצאת ידי חובת מצה באכילת מצה של דמאי.
* ניתן לצאת ידי חובת מצה גם באכילת מצה של מעשר ראשון שנטלה ממנו תרומת מעשר אך לא תרומה גדולה - וזה כאשר הקדים הלוי בעוד התבואה בשיבולים ליטול את המעשר ראשון לפני שהכהן נטל את התרומה הגדולה.
* ניתן לצאת ידי חובת מצה באכילת מצה של מעשר שני והקדש שנפדו, אף אם כאשר הבעלים פדה הוא נתן את הקרן ולא את החומש.
* כהנים יוצאים ידי חובת אכילת מצה בחלה ובתרומה, ואין צורך שתהיה המצה ראויה לאכילה לכל אדם כדי לצאת בה ידי חובת מצה.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאין יוצאים ידי חובה במצה של איסור.

דף לו עמוד א
* לדעת רבי יוסי הגלילי: לא יוצאים ידי חובה במצה של מעשר שני בתוך ירושלים, ורבי עקיבא חולק.
* לדעת רבי עקיבא: בליל יום טוב ראשון של פסח לא יוצאים ידי חובת מצת מצוה במצה שנילושה ביין שמן ודבש.
* לדעת כולם אין ללוש בפסח את העיסה במים פושרים כי הם ממהרים להחמיץ
* לא יוצאים במצת ביכורים בירושלים, ודין זה נלמד מהפסוק "בכל מושבתיכם תאכלו מצות".

דף לו עמוד ב
* מעשר שני שנטמא - פודים אותו אפילו בירושלים.
* ביכורים אסורים לאונן, ורבי שמעון מתיר.
* "לחם עוני" - פרט ללחם חלוט (מבושל ברותחין) ואשישה (גלוסקה גדולה), שלא יוצאים בהם ידי חובת מצה.

דף לז עמוד א
* למסקנת הגמרא: לדעת בית שמאי אסור לאפות ביום טוב פת מרובה (=הרבה חררין ביחד), משום שטורח טרחה שאינה לצורך היום, ובית הלל מתירים.
* לדעת ת"ק בברייתא: לכתחילה אין עושים מצות שמשורטט עליהם ציורים, כי זה עלול להחמיץ עד שמסיימים להכין את זה. (והתנאים האחרים בברייתא מביאים אופנים בהם מותר).
* מעשה אילפס (כלי העומד על גבי האש ולא בתנור) - לדעת ריש לקיש פטורים מחלה, ולדעת רבי יוחנן חייבים בחלה.

דף לז עמוד ב
* הגמרא מקשה מברייתא על רבי יוחנן, ורבי יוחנן מתרץ שזו מחלוקת תנאים ומנסה להוכיח זאת מברייתא אחרת אך הגמרא דוחה את ההכרח שבהוכחה שלו.
* עיסה הנעשית מחיטים של מעשר שני - לדעת רבי מאיר: פטורה מחלה, ולדעת חכמים: חייבת בחלה.

דף לח עמוד א
* מצות של מעשר שני - לדעת רבי מאיר: אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ולדעת חכמים: כן יוצא.
* אתרוג של מעשר שני - לדעת רבי מאיר: אין אדם יוצא בה ידי חובתו ביום טוב של סוכות, ולדעת חכמים: כן יוצא.
* מצה העשויה מחלה שהופרשה מעיסה של מעשר שני - לפי הלישנא הראשונה בגמרא, רבי שמעון בן לקיש הסתפק אם לדעת רבי עקיבא יוצאים ידי חובה במצה זו.
* מצה העשויה מחלה שהופרשה מעיסת חולין שנקנתה בכסף של מעשר שני בירושלים - לפי הלישנא השניה בגמרא, רבי שמעון בן לקיש הסתפק אם לדעת רבי יהודה יוצאים ידי חובה במצה זו.

דף לח עמוד ב
* המקור לכך שלא יוצאים ידי חובת מצה בחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן האדם לצורך עצמו - לדעת רבה: מהפסוק "ושמרתם את המצות", לדעת רב יוסף: מהפסוק "שבעת ימים מצות תאכלו".
* הגמרא מבארת מדוע יש צורך במקור הנ"ל ולא ניתן למעט מצות אלו מהפסוק "לחם עוני" או מכך שזו מצה עשירה או מכך שמצות אלו לא נאכלות בכל ישראל אלא רק בירושלים.
* הטעם לכך שיוצאים ידי חובת מצה בחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן למוכרן בשוק זה בגלל שמתחילת עשייתן המחשבה היתה שאם לא יצליח למוכרן הרי שמתכנן לצאת בהם ידי חובת מצה.

דף לט עמוד א
* במשנה ובברייתות מבואר באלו מיני ירקות מרים יוצאים בהם ידי חובת מרור.
* עבור המרור: מצוה בחזרת יותר משאר מינים.
* "חסא" נקראת כך כי חס הקב"ה עלינו.
* למה נמשלו מצריים כמרור ("וימררו את חייהם")? - לומר לך מה מרור זה שתחילתו רך (בתחילת גידולו) וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה (נהגו עם ישראל ברכות) וסופן קשה.
* הגמרא מבררת מנין ש"מרור" הוא דוקא מין ירק.

דף לט עמוד ב
* רב חידש שחזרת נזרעת כשאר מיני ירקות (בערוגה של ששה טפחים עם ארבעה מינים נוספים) למרות שסופה להתקשות ולעשות עבה יותר.
* לדעת רב חסדא: מה שנאמר במשנה שיוצאים ידי חובת מרור גם בירקות יבשים, זה רק בקלח שלהם, אבל בעלים שלהם יוצאים רק כשהם לחים.
* נחלקו התנאים אם יוצאים ידי חובת מרור בירקות כמושים.
* לדעת רבא: לא יוצאים ידי חובה במרור של מעשר שני לדעת רבי יוסי הגלילי.
* בצק אפוי אינו מחמיץ גם אם מבשלו לאחר מכן.
* קמח שנופל לתוכו מים הדולפים מהגג - אפילו אם נופלים כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ, ודין זה הוא דוקא אם נופלות עליו הטיפות בסמיכות זו אחר זו ללא הפסקה.

דף מ עמוד א
* אביי חזר בו והתיר לחרוך שתי שיבולים יחד כי לדעתו המים שיוצאים משיבולת אחת לא נבלעים בשניה, ורבא התיר כי לדעתו מי פירות אינן מחמיצין.
* לדעת הברייתא: אין לותתין שעורין בפסח, לדעת רבה: בעל נפש יחמיר לא ללתות אפילו חיטין, לדעת רב נחמן: אין צורך להחמיר.
* ללתות חיטין בפסח לדעת רבא - לפני שחזר בו: אסור לכל אדם, לאחר שחזר בו: מותר ללתות, לאחר ששוב חזר בו: מצוה ללתות.

דף מ עמוד ב
* ספינה מלאה חיטין שטבעה בנהר לפני פסח: רבא התיר בתחילה למכור לנכרים, ולאחר שחזר בו התיר למכור רק לישראלים בכמות מועטת לכל אחד כדי שיסיימו זאת לפני פסח.
* לדעת ת"ק: מותר לתת קמח בתבשיל ומיד אח"כ לתת עליו את החומץ, ולדעת יש אומרים: מותר גם בסדר הפוך, ולדעת עולא: אסור בכל מקרה משום הרחקה.
* אסור לתת קמח לתוך חרוסת ואם נתן ישרף מיד, ואם נתן קמח לתוך חרדל - לדעת רבי מאיר: ישרף מיד, ולדעת חכמים (וכך פסק שמואל): מותר אף לאכול מיד.

דף מא עמוד א
* התנאים נחלקו מה המקור לכך שאסור לאכול קרבן פסח המבושל בשאר משקין, ונחלקו אם גם צלי קדר אסור.
* בשלו לקרבן פסח ואח"כ צלאו או שצלאו ואח"כ בשלו - חייב מלקות על אכילתו.
* קרבן פסח שצלאו כל צורכו - לא חייב מלקות על אכילתו.
* אכל כזית בשר חי מקרבן פסח - לא חייב על כך מלקות, אך גם לא מותר לכתחילה לאוכלו חי.
* המבשל בחמי טבריא בשבת - פטור, ופסח שבשלו בחמי טבריא - חייב כי עבר משום צלי אש.

דף מא עמוד ב
* אכל קרבן פסח כשהוא נא או כשהוא מבושל - לדעת רבא: לוקה שתים, לדעת אביי: לוקה אחת.
* אכל כזית נא מקרבן פסח בערב פסח מבעוד יום - פטור ממלקות, אך אם אכל כזית נא בליל פסח משחשיכה - חייב מלקות.
* אכל כזית צלי בערב פסח מבעוד יום - לא פסל את עצמו מלאוכלו בליל פסח עם בני החבורה שנמנה עמהם על פסח זה במקום אחר.
* לדעת רבי: גם אם בישל את קרבן הפסח בערב פסח מבעוד יום ואכלו משחשיכה חייב מלקות.
* אכל כזית מקרבן פסח כשהוא צלי בערב פסח מבעוד יום - חייב מלקות.

דף מב עמוד א
* כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה ובלא תעשה.
* אשה לא תלוש בצק למצות לפסח אלא במים שלנו (במים ששהו בלילה מחוץ למעיין).
* אשה לא תלוש בחמה ולא בחמי חמה ולא במים הגרופין מן המולייר, ואם עברה ולשה בהם ולא החמיץ הבצק - נחלקו האמוראים אם מותר לאכול מצות אלו.
* המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת מיני תערובות חמץ וחמץ נוקשה ואת דינם.

דף מב עמוד ב
* בתחלה כשהיו מביאין נסכים מיהודה לא היה יינם של יהודה מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין והיו קורין אותו חומץ סתם, ועכשיו אין יינם של אדומיים מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין וקורין אותו חומץ האדומי.
* בראשונה הלוקח חומץ מעם הארץ אינו צריך לעשר מפני שחזקה אינו בא אלא מן התמד (והאמוראים נחלקו בביאור דין זה), ועכשיו הלוקח חומץ מעם הארץ צריך לעשר שחזקתו אינו בא אלא מן היין.
* הגמרא מבארת לאורך העמוד את המינים השונים שהוזכרו במשנה בעמוד הקודם.

דף מג עמוד א
* המשנה פירטה דוגמאות, למרות שהמשנה אמרה "זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח", כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן.
* האמוראים נחלקו מי הוא התנא של המשנה הסובר שחמץ דגן גמור ע"י תערובות ונוקשה בעין באיסור לאו - לדעת רב יהודה: רבי מאיר, לדעת רב נחמן: רבי אליעזר.

דף מג עמוד ב
* נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה (כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה).
* כשהפסוק עוסק ב"אוכלין" ויש בו ריבוי אז הוא מרבה "אוכלין" נוספים, אך אם אין "אוכלין" נוספים לרבות אז הוא מרבה "נאכלין".
* לדעת רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר, ולדעת זעירי: אף חוץ משאור בל תקטירו (וחמץ בפסח).

דף מד עמוד א
* אביי מנסה להוכיח שגם בתרומה היתר מצטרף לאיסור (ולא כמו שאמר רבי יוחנן בעמוד הקודם שדין זה הוא רק בנזיר), ורב דימי דוחה את הוכחתו.
* רב דימי סובר ש"כזית בכדי אכילת פרס" (כזית איסור המעורב בהיתר שנאכל בשיעור שהיית אכילת פרס מצטרף ונחשב שנאכל כאחת) הוא מן התורה.
* אביי מקשה על דברי רב דימי משתי ברייתות, ורב דימי מתרץ.

דף מד עמוד ב
* חכמים לומדים מ"משרת" שטעם כעיקר (ולומדים דין זה מנזיר לכל איסורים שבתורה), ורבי יוחנן שלמד מ"משרת" שהיתר מצטרף לאיסור סובר כרבי עקיבא שכך סובר.
* רבי עקיבא לומד דין טעם כעיקר מגיעולי נכרים.

דף מה עמוד א
* לדעת רבי עקיבא: נזיר וחטאת הם שני כתובים הבאים כאחד ולכן אינם מלמדים על שאר איסורים שבתורה שיהיה בהם היתר מצטרף לאיסור.
* לדעת חכמים: מחטאת לומדים שהיתר מצטרף לאיסור בקדשים, ומנזיר ("משרת") לומדים דין טעם כעיקר לכל התורה כולה.
* במשנה נאמר: "בצק שבסידקי עריבה - אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, ואם לאו בטל במיעוטו", ובגמרא יש שתי לישנות חלוקות בביאור דין זה, אם המשנה עוסקת במקום שאין עשוי לחזק או במקום העשוי לחזק.

דף מה עמוד ב
* בסוף העמוד הקודם הגמרא מביאה שתי ברייתות כמו שתי הלישנות החלוקות שנאמרו קודם לכן, ובעמוד זה הגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים ליישב את הסתירה שבין שתי הברייתות.
* הגמרא מביאה שתי לישנות אם רב פסק הלכה כרבי שמעון בן אלעזר שכופת שאור שייחדה לישיבה אינו עובר אליה, או לא.
* הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה - נחלקו התנאים אם מטמאה טומאת אוכלין או לא.
* קערה של מעבדי עורות (ששורים במים שבתוכה עורות) שנתן לתוכה קמח לצורך העיבוד - רבא פסק כרבי נתן שאם נתן בה עורות אינו חייב לבער, אפילו אם נתן את העורות שעה אחת קודם הביעור.

דף מו עמוד א
* במשנה (בדף הקודם) נאמר: "וכן לענין הטומאה אם מקפיד עליו חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה", והגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה ארבע דעות של אמוראים לבאר את כוונת המשנה.
* במשנה נאמר: "בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור", ובגמרא מבואר שאם אין שם כיוצא בו השיעור הוא כדי הליכת מיל.
* לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ולעיבוד - השיעור שצריך לטרוח ולילך הוא כדי הליכת ארבעה מילין (ולחזור לאחוריו לנטילת ידים ולתפילה חוזר רק אם השיעור הוא הליכה של פחות ממיל).

דף מו עמוד ב
* הגמרא מבארת שמחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע לגבי דין הפרשת חלה מעיסה טמאה הנעשית ביום טוב של פסח היא מחלוקת בדין "הואיל".
* האופה מיום טוב לחול - לדעת רב חסדא: לוקה (כי לא אומרים הואיל ואם יזדמנו לו אורחים נמצא שאפה לצורך יום טוב), ולדעת רבה: לא לוקה (כי כן אומרים "הואיל").
* רב חסדא סובר שמהתורה מותר לעשות צורכי שבת ביום טוב, אלא שחכמים גזרו שלא לבשל מיום טוב לשבת בלא עירוב תבשילין גזירה שמא יטעו לומר שמותר לאפות מיום טוב אף לחול.