דף מד עמוד א * אביי מנסה להוכיח שגם בתרומה היתר מצטרף לאיסור (ולא כמו שאמר רבי יוחנן בעמוד הקודם שדין זה הוא רק בנזיר), ורב דימי דוחה את הוכחתו. * רב דימי סובר ש"כזית בכדי אכילת פרס" (כזית איסור המעורב בהיתר שנאכל בשיעור שהיית אכילת פרס מצטרף ונחשב שנאכל כאחת) הוא מן התורה. * אביי מקשה על דברי רב דימי משתי ברייתות, ורב דימי מתרץ. דף מד עמוד ב * חכמים לומדים מ"משרת" שטעם כעיקר (ולומדים דין זה מנזיר לכל איסורים שבתורה), ורבי יוחנן שלמד מ"משרת" שהיתר מצטרף לאיסור סובר כרבי עקיבא שכך סובר. * רבי עקיבא לומד דין טעם כעיקר מגיעולי נכרים.
דף מה עמוד א * לדעת רבי עקיבא: נזיר וחטאת הם שני כתובים הבאים כאחד ולכן אינם מלמדים על שאר איסורים שבתורה שיהיה בהם היתר מצטרף לאיסור. * לדעת חכמים: מחטאת לומדים שהיתר מצטרף לאיסור בקדשים, ומנזיר ("משרת") לומדים דין טעם כעיקר לכל התורה כולה. * במשנה נאמר: "בצק שבסידקי עריבה - אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, ואם לאו בטל במיעוטו", ובגמרא יש שתי לישנות חלוקות בביאור דין זה, אם המשנה עוסקת במקום שאין עשוי לחזק או במקום העשוי לחזק. דף מה עמוד ב * בסוף העמוד הקודם הגמרא מביאה שתי ברייתות כמו שתי הלישנות החלוקות שנאמרו קודם לכן, ובעמוד זה הגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים ליישב את הסתירה שבין שתי הברייתות. * הגמרא מביאה שתי לישנות אם רב פסק הלכה כרבי שמעון בן אלעזר שכופת שאור שייחדה לישיבה אינו עובר אליה, או לא. * הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה - נחלקו התנאים אם מטמאה טומאת אוכלין או לא. * קערה של מעבדי עורות (ששורים במים שבתוכה עורות) שנתן לתוכה קמח לצורך העיבוד - רבא פסק כרבי נתן שאם נתן בה עורות אינו חייב לבער, אפילו אם נתן את העורות שעה אחת קודם הביעור.
דף מו עמוד א * במשנה (בדף הקודם) נאמר: "וכן לענין הטומאה אם מקפיד עליו חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה", והגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה ארבע דעות של אמוראים לבאר את כוונת המשנה. * במשנה נאמר: "בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור", ובגמרא מבואר שאם אין שם כיוצא בו השיעור הוא כדי הליכת מיל. * לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ולעיבוד - השיעור שצריך לטרוח ולילך הוא כדי הליכת ארבעה מילין (ולחזור לאחוריו לנטילת ידים ולתפילה חוזר רק אם השיעור הוא הליכה של פחות ממיל). דף מו עמוד ב * הגמרא מבארת שמחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע לגבי דין הפרשת חלה מעיסה טמאה הנעשית ביום טוב של פסח היא מחלוקת בדין "הואיל". * האופה מיום טוב לחול - לדעת רב חסדא: לוקה (כי לא אומרים הואיל ואם יזדמנו לו אורחים נמצא שאפה לצורך יום טוב), ולדעת רבה: לא לוקה (כי כן אומרים "הואיל"). * רב חסדא סובר שמהתורה מותר לעשות צורכי שבת ביום טוב, אלא שחכמים גזרו שלא לבשל מיום טוב לשבת בלא עירוב תבשילין גזירה שמא יטעו לומר שמותר לאפות מיום טוב אף לחול.
דף מז עמוד א * לדעת רב חסדא: דבר שאסור מגזירת חכמים והוצרכו לעבור עליו לצורך אותו היום התירו חכמים במקדש, אך לצורך זמן רב יותר לא התירו. * בגמרא (מסוף העמוד הקודם) מובאות שתי קושיות על רב חסדא, הסובר שמותר מדין תורה לעשות מלאכה ביום טוב לצורך אכילה בשבת, ורב חסדא מתרץ את הקושיות. דף מז עמוד ב * בגמרא (מסוף העמוד הקודם) מובאות שתי קושיות על רבה, הסובר שאומרים "הואיל", והקושיות נדחות. * בברייתא מובא שהמבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואוכלו לוקה חמש מלקויות. * אביי דוחה את האפשרות שהעלה רבה לומר שאיסור מוקצה הוא מהתורה.
דף מח עמוד א * ערלה בטילה במאתים. * לדעת רבה: יש חילוק מלאכות לשבת, אבל אין חילוק מלאכות ליום טוב. * לדעת רמי בר חמא: מחלוקת רב חסדא ורבה אם אומרים "הואיל" היא למעשה מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע במשנה (בדף מו). * הגמרא מביאה דעות שונות מה הוא שיעור העיסה שאפשר לשומרה מהחימוץ. דף מח עמוד ב * לדעת רבי אליעזר: הרודה את הלחמים מהתנור ונותן אותם לסל - אם יש בכולם יחד חמשת רבעים קב, הסל מצרפם לשיעור חיוב חלה, ונחלקו האמוראים אם דין זה אמור גם בכעכין (ארוכין וקצרין ואין נושכין זה מזה). * זה הכלל: תפח תלטוש בצונן. * כל זמן שעוסקות בבצק - אינו בא לידי חימוץ. * במשנה ובברייתא מובאת מחלוקת תנאים מהו חמץ שאינו גמור שהאוכלו פטור, ומהו חמץ גמור שהאוכלו חייב כרת.
דף מט עמוד א * ארבעה עשר שחל להיות בשבת - התנאים נחלקו מתי מבערים את החמץ. * כל סעודה שאינה של מצוה - אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה. * בת כהן לישראל עם הארץ - אין זווגן עולה יפה. * הרוצה שיתעשר - ידבק בזרעו של אהרן (דבר זה נאמר לגבי תלמיד חכם ולא לגבי עם הארץ). * כל הנהנה מסעודת הרשות - לסוף גולה. * הברייתא מפרטת כמה דברים רעים שייגרמו לתלמיד חכם שמרבה סעודתו בכל מקום. * לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם. דף מט עמוד ב * הגמרא מפרטת כמה דברים בגנותו של עם הארץ ובנוגע אליו. * כל העוסק בתורה - מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה - אסור לאכול בשר בהמה ועוף. * עם הארץ - אסור להתלוות עמו בדרך (מחשש שלא יחוס על חייך). * אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. * גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאין עובדי כוכבים את ישראל, ונשותיהן יותר מהן, ותלמיד ששנה ופירש מן התורה שונא יותר מכולם. * רבי יוחנן ואביי נחלקו כיצד ליישב את הסתירה בין מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בעמוד הקודם לבין מחלוקתם במסכת ברכות.
דף נ עמוד א * הגמרא מביאה מספר דרשות על פסוקים מספר זכריה. * רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי פרחה רוחו וכשהתעורר סיפר: (1) "עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה" למעט תלמידי חכמים שחשובים שם כפי שחשובים כאן), (2) "שמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", (3) "שמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות (הרוגי לוד) אין אדם יכול לעמוד במחיצתן". * העולם הזה - על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא - כולו הטוב והמטיב. * פרק רביעי (פרק "מקום שנהגו"), המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בתחילתו במנהגים שנהגו במקומות מסוימים. דף נ עמוד ב * אל ישנה אדם מפני המחלוקת. * העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובמוצאי שבת ובמוצאי יו"ט ובמוצאי יום הכפורים ובתענית ציבור - אינו רואה סימן ברכה לעולם. * לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. * הברייתות מפרטות כמה דברים שנאמר עליהם "אינו רואה סימן ברכה לעולם". * כ"ד תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו, שאילמלי מתעשרין אין כותבין.
דף נא עמוד א * דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן - ולדעת רב חסדא דין זה אמור רק בכותים ובבני מדינת הים (כי הם עלולים להימשך ולהקל גם בדבר האסור מעיקר הדין). * עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו, ור' יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו והוא הדין לבעל אמו. * תלמיד לא ירחץ עם רבו, ואם רבו צריך לו שישמשנו במרחץ - מותר. * נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם - לדעת אביי: דין זה לא אמור במי שבא מארץ ישראל לבבל, ולדעת רב אשי: דין זה לא אמור במי שבא מארץ ישראל לבבל ודעתו לחזור. דף נא עומד ב * מי שראה אדם גדול שנוהג היתר בדין מסוים - ישנה סתירה בדעת רבה בר בר חנה אם אחרים שרואים אותו נוהג היתר בדבר יכולים גם הם לסמוך על היתר זה ולנהוג כך בפניו. * לדעת רבי שמעון: כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב, ולדעת חכמים: כל הספיחים אסורים. * אביי ורבא נחלקו על מה מוסב דין המשנה "ואל ישנה אדם מפני המחלוקת".
דף נב עמוד א * עונש נידוי חמור ממכת מרדות (=מלקות מדרבנן). * במשנה (נ ע"ב) נאמר ש"המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער, רבי יהודה אומר צא והבא לך אף אתה" - ובגמרא מובאות חמש אפשרויות שונות לבאר את מחלוקת ת"ק ורבי יהודה. דף נב עמוד ב * הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה במסכת שביעית ש"שלוש ארצות לביעור: יהודה ועבר הירדן וגליל, ושלוש ארצות בכל אחת ואחת" (ואוכלים בכל אחת ואחת מאותן שלוש ארצות החלוקות לביעור עד שיכלה מהמקום האחרון משלושת המקומות שבה). * פירות שביעית שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ והגיע זמן הביעור - לדעת ת"ק (וכך הכריע רב ספרא להלכה): מתבערים בכל מקום שהן, ולדעת רבי שמעון בן אלעזר: יחזרו לארץ ישראל ויתבערו שם. * הגמרא מספרת שרבי אילעאי קצץ דקל טעון תמרים קטנים של שביעית כדי להשתמש בגזע שלו, והגמרא מבררת איך עשה זאת והרי הוא הפסיד בכך את התמרים והתורה אמרה "לאכלה" ולא להפסד.
דף נג עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא אחת המפרטת את זמני הביעור של ענבים זיתים תאנים ותמרים של שביעית, ואח"כ מקשה על כך מברייתא אחרת המפרטת זמנים אחרים, ומביאה שני תירוצים. * הגמרא מביאה ברייתא הנותנת סימנים שונים בכדי לדעת מהו הר, עמק, נחל ושפלה, ואח"כ הגמרא מבארת מדוע יש צורך בסימנים אלו. * אסור לו לאדם שיאמר "בשר זה לפסח", מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ. דף נג עמוד ב * אסור לאכול בליל פסח גדי מקולס (צלוי בשלמותו) גם אם לא הזכיר עליו שם פסח, משום שנראה כאוכל קדשים בחוץ. * תודוס איש רומי היה איש חשוב - לדעת הראשונה: חשיבותו היתה שהיה גדול בתורה, לדעה השנייה: חשיבותו היתה בכך שנתן כספים לתלמידי חכמים. * כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה. * יש מקומות שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים ויש מקומות שנהגו לא להדליק, וכולם לטעם אחד נתכוונו (להפריש עצמו ממשכבי אשה). * אין מברכים על האור אלא במוצאי שבת, הואיל ותחילת ברייתו הוא (שבמוצאי שבת נבראה האש), ולדעת עולא ורבה בר בר חנה מברכים על האור אף במוצאי יום כיפור.
דף נד עמוד א * לדעת רבי יוחנן מברכים על האש במוצאי יום כיפור, והגמרא מבארת שזה דוקא על אש ששבתה ממלאכת עבירה ביום כיפור ודלקה ביום כיפור בהיתר. * ת"ק בברייתא מפרט עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ותנאים נוספים מוסיפים עוד דברים. * שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם: תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח. * מפני מה לא נאמר "כי טוב" בשני בשבת? - מפני שנברא בו אור של גיהנם, ואע"פ שלא נאמר בו "כי טוב" חזר וכללו בששי, שנאמר: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". * חלל הגהנום נברא קודם שנברא העולם, והאש של הגהנום נבראה בשני בשבת, והאש שלנו עלה במחשבה ליבראות בערב שבת ולא נבראה עד מוצאי שבת. דף נד עמוד ב * שבעה דברים מכוסים מבני אדם: יום המיתה ויום הנחמה ועומק הדין ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו ואין אדם יודע במה משתכר ומלכות בית דוד מתי תחזור ומלכות חייבת מתי תכלה. * ג' דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו דין הוא שיעלו: על המת שיסריח ועל המת שישתכח מן הלב ועל התבואה שתרקב ויש אומרים על המטבע שיצא. * לדעת שמואל: אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד. * בין השמשות של תשעה באב - לדעת שמואל: מותר באכילה ובמלאכה, לדעת רבא ורבי יוחנן: אסור. * הגמרא מעלה כמה אפשרויות לבאר את דבריו של רבי יוחנן שאמר שתשעה באב אינו כתענית ציבור. * ולואי שיתפלל אדם והולך כל היום כולו.
דף נה עמוד א * מהמשנה בעמוד הקודם משמע שרשב"ג סובר שלא חוששים ליוהרא וחכמים כן חוששים, והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת ברכות שמשם משמע ההיפך, ומביאה שני תירוצים. * לדעת רבי מאיר: עשיית מלאכה בערבי פסחים עד חצות תלויה במנהג, ולדעת רבי יהודה: אין הדבר תלוי במנהג אלא יש סוברים שאסור בכל מקום ויש סוברים שמותר. * במשנה נאמר שלדעת רבי מאיר "כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר גומרה בארבעה עשר, אבל לא יתחיל בה בתחלה בארבעה עשר אע"פ שיכול לגומרה" - והגמרא מתלבטת האם מדובר על מלאכה שהיא לצורך המועד או שלא לצורך המועד או בין לצורך ובין שלא לצורך המועד. דף נה עמוד ב * למסקנת הגמרא, דברי רבי מאיר נאמרו רק במלאכה שהיא לצורך המועד. * דברי המשנה "תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה" נאמרו בנוגע לחול המועד, ואילו בי"ד בניסן מותר אפילו להושיב לכתחילה. * הזבל שבחצר - בתחילת הברייתא נאמר שמסלקין אותו לצדדין, ובסוף הברייתא נאמר שמוציאין אותו לאשפה, והגמרא מביאה שתי דעות של אמוראים לישוב הסתירה. * בי"ד בניסן - מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אע"פ שאינן לצורך המועד, ובחול המועד - אין מביאין כלים מבית האומן ואם חושש להן שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת.
