דף סה עמוד א * הכת השלישית שנכנסה לעזרה להקריב קרבן פסח נקראת כת עצלנית. * אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי - אשרי מי שאומנתו בסם אוי לו מי שאומנתו בורסי, ואי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות - אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו נקבות. * לדעת רב חסדא: הכהנים היו מדיחים את העזרה בשבת, בניגוד לדעת רבי אליעזר הסובר שיש בכך איסור מהתורה, ולדעת רב אשי: דבר זה הוא אף בניגוד לדעת חכמים החולקים על רבי אליעזר אך סוברים כרבי נתן ששבות שאינה צריכה לא התירו במקדש. * לדעת רבי יהודה: האוכל מדם התמצית חייב כרת כמו דם גמור, אך לעניין זריקת דם קדשים מודה רבי יהודה שאינו מכפר בדם התמצית. דף סה עמוד ב * לדעת רבי יהודה: אין דם מבטל דם, ולכן הדם הכשר לא מתבטל בדם הפסול, ובזריקת מעט ממנו יוצא ידי חובת זריקה. * לדעת חכמים: פוקקים את נקב יציאת הדם מהעזרה בערבי פסחים, משום ששבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם. * דם, דיו, חלב, דבש - אם הם יבשים הם חוצצים (בטבילה במקוה), אך אם הם לחים הם לא חוצצים. * בהולכת עצים למערכה היו הכהנים הולכים בתוך הדם והגביהו בגדיהם כדי שלא יתלכלכו מהדם. * המשנה הראשונה בפרק ששי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת מה הם הדברים בקרבן הפסח שדוחים את השבת.
דף סו עמוד א * הלל עלה מבבל ושימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. * הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן. * להלל היה מקור מגזירה שוה לכך שהקרבת קרבן פסח דוחה את השבת, אך עבור בני בתירא שלא למדו את הגזירה שוה מרבותיהם הביא הלל גם לימוד בקל וחומר, אך הם דחו את הקל וחומר שהוא הביא. * אין אדם דן גזירה שוה מעצמו, בניגוד לקל וחומר. דף סו עמוד ב * אמרו עליו על הלל: מימיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה חולין לעזרה ומקדישה וסומך ידו עליה ושוחטה. * חובות שקבוע להן זמן - מותר להקדיש בשבת וביום טוב. * כל המתיהר / כל אדם שכועס - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. * כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו. * הגמרא מבררת את המקור לכך שתמיד ופסח דוחים טומאה.
דף סז עמוד א * למסקנת הגמרא המקור לכך שהקרבת פסח דוחה את הטומאה הוא מהפסוק "איש איש כי יהיה טמא לנפש". * גם מי שהיו בי"ד בניסן זבים מצורעים ובועלי נדות עושים פסח שני (אם נטהרו). * לדעת רב חסדא: מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו (לפנים מחומה של אחת מערי ישראל) פטור ממלקות, ולמסקנת הגמרא נחלקו בכך התנאים. * הטמאים משתלחים מהעזרה, זב משתלח אף מהר הבית, ומצורע משתלח אף ממחנה ישראל. (ונחלקו התנאים מה המקור לכך). דף סז עמוד ב * מצורע טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה, מה שאין כן זב. * זב מטמא משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט, מה שאין כן במצורע. * לדעת רבי אליעזר (ורבי יהודה סובר כמותו): אם נדחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה - לא חייבים על כך כרת. * לדעת רבי יוחנן: (1) מחילות שתחת העזרה לא נתקדשו בקדושתה, (2) בעל קרי משתלח מחוץ לשני מחנות (וכפי שהתבאר בגמרא קודם לכן בדעת רבי שמעון).
דף סח עמוד א * הגמרא ממשיכה להקשות על רבי יוחנן, הסובר שבעל קרי משתלח מחוץ לשני מחנות, ומתרצת. * עתידים צדיקים שיחיו את המתים. * לעתיד לבוא - ישראל לא ימותו כלל, ועובדי כוכבים ימותו לאחר אריכות ימים. * לדעת שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד. * הברייתא דורשת מהפסוק "אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא", שמכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה (הברייתא מוכיחה מסוף הפסוק שמדובר על מיתה וחיים באותו אדם). דף סח עמוד ב * בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואברים ופדרים של קרבנות שבת כשרים כל הלילה ואין ממתינים להם בשבת עד שתחשך כדי להקטירם בצאת שבת. * רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, רבי יהושע אומר: חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. * עצרת, פורים ושבת - הכל מודים שצריך בהם גם "לכם" (שישמח בו במאכל ומשתה). * כל האוכל ושותה בתשעה בו מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי. * רב יוסף ציווה לאנשי ביתו בחג שבועות שיכינו לו בשר משובח ואמר: "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא". * רב ששת חזר על תלמודו כל שלושים יום. * אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ.
דף סט עמוד א * הגמרא ממשיכה לבאר ולדון במחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא שנחלקו אם מכשירי מצוה שלפני שחיטת קרבן פסח דוחים את השבת. * אמר לו ר' אליעזר: עקיבא, בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתו, אמר לו: רבי, אל תכפירני בשעת הדין, כך מקובלני ממך: הזאה שבות היא ואינה דוחה את השבת. * הטעם שהזאה לא דוחה שבת לדעת רבה: גזירה שמא יטלנה ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים. * הגמרא מבארת שלדעת רבי אליעזר אם האדם עצמו אינו ראוי עתה להקריב את הפסח מחמת טומאתו - לא מוטל עליו חיוב מצוה זו. * הכל חולין הן אצל מילה. דף סט עמוד ב *רבא מבאר שלדעת רבי אליעזר שוחטים וזורקים את הפסח עבור טמא מת בשביעי שלו אף קודם הזאה וטבילה, כי הזאה נועדה לאכילה ואכילת פסחים לא מעכבת. * רב פסק שהלכה כרבי עקיבא שכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת. * רב אשי מדייק מהמשנה שחגיגת ארבעה עשר איננה חובה מן התורה.
דף ע עמוד א * חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה (לפני הפסח) כדי שיהא פסח נאכל על השבע. * לדעת בן תימא: חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח - באה דווקא מן הצאן, מן הזכרים, בת שנתה, אינה נאכלת אלא ליום ולילה, אינה נאכלת אלא צלי, אינה נאכלת אלא למנויו. * הגמרא מסתפקת אם לדעת בן תימא יש בחגיגת ארבעה עשר איסור שבירת עצם כמו קרבן פסח. דף ע עמוד ב * לדעת יהודה בן דורתאי: חגיגת ארבעה עשר דוחה את השבת (שלא כמו הדעה במשנה בדף הקודם). * לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה: המקור לכך שמותר הפסח קרב שלמים הוא מהפסוק "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר". * לדעת עולא בשם רבי אלעזר: שלמים ששחטן מערב יום טוב - אינו יוצא בהם ידי חובתו לא משום שלמי שמחה ולא משום חגיגה.
דף עא עמוד א * הגמרא מביאה סיוע לדעת עולא בשם רבי אלעזר (הסובר ששלמים ששחטן מערב יום טוב - אינו יוצא בהם ידי חובתו לא משום שלמי שמחה ולא משום חגיגה) ודוחה את הסיוע, ואח"כ מקשה שתי קושיות על דעתו ודוחה אותן. * לדעת רבין בשם רבי אלעזר: שלמים ששחטן מערב יום טוב - יוצא בהם ידי חובתו משום שלמי שמחה אך לא משום חגיגה. * לדעת רב כהנא: אימורי חגיגת חמשה עשר בניסן נפסלין בלינה. דף עא עמוד ב * רב יוסף מקשה על דבריו של רב כהנא ודוחה את דבריו. * קרבן פסח ששחטו בשוגג שלא לשמו בי"ד בניסן החל שבת - חייב חטאת. * המשנה מפרטת מקרים שונים של מי ששחט בשבת קרבנות שלא כהלכתן, ואת הדין.
דף עב עמוד א * הגמרא מעמידה את הרישא של המשנה (שבעמוד הקודם) ב"עוקר" ואת הסיפא ב"טועה". * הגמרא מקשה על דברי רבי יהושע שבמשנה (בעמוד הקודם) הסובר שבכל דבר שיש לו קצבה מחייב רבי יהושע את מי שטעה וחילל שבת, ומאריכה בביאור שיטתו. דף עב עמוד ב * לדעת רבי מאיר: השוחט בי"ד בניסן החל בשבת עגל של זבחי שלמים לשם פסח - פטור, אך השוחט בעלי מומים לשם פסח - חייב. * לדעת רב נחמן: רבי מאיר פוטר גם השוחט חולין בי"ד בניסן החל בשבת לשם פסח. * לדעת ריש לקיש: מי שנתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של בשר קרבן שמצוה לאוכלו ואכלו - חייב חטאת כדין אוכל נותר בשוגג. * לדעת רבי יוחנן: אם בעל את אשתו בשוגג כשהיא נדה (סמוך לווסתה והיא מעוברת) - חייב, אך אם בעל בשוגג את יבמתו כשהיא נדה - פטור (והגמרא מבררת מיהו התנא עליו הסתמך רבי יוחנן). * חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה.
דף עג עמוד א * המשנה (בדף עא ע"ב) נקטה את הדין (הפשוט) שאם שחט את הפסח בי"ד בניסן שחל בשבת שלא לאוכליו חייב אגב הרישא של המשנה. * הגמרא מבארת מדוע חייב במקרים השונים במשנה (בדף עא ע"ב) לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור. * לדעת רב: אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם - כשר לעולה (ולא צריך עקירה). דף עג עמוד ב * בעקבות קושיית רב חסדא, הגמרא מבארת שרב אמר כך: אשם שניתק לרעיה ושחטו לשום עולה - כשר (ולדעתו זו צריך עקירה), אך לאחר מכן הגמרא דוחה ביאור זה, ומתרצת את קושיית רב חסדא באופנים שונים. * לדעת רב: בעלי חיים אינם נדחים. * לדעת רבה בר אבוה: קרבן שאחת מעבודותיו נעשתה בפיגול טעון עיבור צורה קודם הוצאתו לשריפה.
דף עד עמוד א * המשנה הראשונה בפרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדיני צליית קרבן הפסח. * המשנה אוסרת לצלות את קרבן הפסח בשפוד של מתכת, ורבי יהודה בברייתא מתיר. * אסור לאכול גדי מקולס בליל פסח בזמן הזה, אך אם נחתך ממנו אבר או נשלק ממנו אבר (בעודו מחובר) - מותר. * בשר שלא נמלח, שמילא בתוכו בשר אחר שגם הוא עדיין לא נמלח, וצלאם - מותרים באכילה (כי הבשר החיצוני פולט את הדם שבולע מהבשר הפנימי). דף עד עמוד ב * הגמרא מפרטת להלכה שלושה חילוקי דינים שונים לגבי טפילה של בשר מתי מותרת באכילה ומתי לא. * בכל מקום בגמרא שהובאו מחלוקות רב אחא ורבינא, ונאמר שאחד מחמיר ואחד מיקל - רב אחא הוא זה שמחמיר, חוץ משלוש מחלוקות המובאות בסוגייתנו (אומצא ביעי ומיזרקי). * אמימר לא היה משתמש בחומץ שחלט בו בשר פעם אחת (אחר צלייתו כדי להוציא את דמו) עבור חליטת בשר נוסף.
דף עה עמוד א * מותר לצלות את הפסח על אסכלא מנוקבת. * תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו מן הקליפות ואפה בתנור פת - הפת מותרת. * תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח - אין זה צלי אש (ואסור הפסח באכילה). * קרבן פסח שעשה בו חתכים בכמה מקומות ונתנו על גבי גחלים - נחשב לצלי אש (לדעת רבי). * שריפת בת כהן שזינתה נעשית באמצעות פתילה של אבר (מתיכו וזורקו לתוך פיה). דף עה עמוד ב * פרים הנשרפים - שורפים גם אם אין דשן וגם אם כבר הוצת האש ברובו של הפר. * רבא הקשה מדברי רבי (בעמוד הקודם) הסובר שגחלים נקראים "אש" על ברייתא שממנה משמע שגחלים לא נקראים "אש", והגמרא מביאה תירוץ של אביי (שנדחה) ותירוץ של רבא לקושיה זו. * מאכל חם של איסור ומאכל חם של היתר שנפלו זה על זה - לדברי הכל מאכל ההיתר נאסר.
דף עו עמוד א * נפל מאכל חם לתוך צונן או צונן לתוך חם - לדעת רב: עילאה גבר, לדעת שמואל: תתאה גבר. * הגמרא מקשה שלוש קושיות על שמואל מהמשנה (בסוף העמוד הקודם), ומתרצת. * הגמרא מביאה ברייתא כדעת שמואל. * מליח הרי הוא כרותח (אם לא ניתן לאוכלו מחמת מלחו), כבוש הרי הוא כמבושל. דף עו עמוד ב * לדעת רב: ריחא מילתא היא (ריח דבר אסור אוסר את המאכל של היתר שנבלע בו), לדעת לוי: ריחא לאו מילתא היא (ריח אין בו ממשות כדי לאסור). * הגמרא מקשה על לוי מברייתא, ומתרצת. * לדעת לוי: התנאים נחלקו בדין זה (אם ריחא מילתא היא או לא), אך לדעת רב ניתן לבאר שכולם סבורים כמותו (שריחא מילתא היא). * חגיגת חמשה עשר אינה קרבה בטומאה. (שלא כמו חמשת הדברים המוזכרים במשנה שקרבים בטומאה).
