דף עא עמוד א
* הגמרא מביאה סיוע לדעת עולא בשם רבי אלעזר (הסובר ששלמים ששחטן מערב יום טוב - אינו יוצא בהם ידי חובתו לא משום שלמי שמחה ולא משום חגיגה) ודוחה את הסיוע, ואח"כ מקשה שתי קושיות על דעתו ודוחה אותן.
* לדעת רבין בשם רבי אלעזר: שלמים ששחטן מערב יום טוב - יוצא בהם ידי חובתו משום שלמי שמחה אך לא משום חגיגה.
* לדעת רב כהנא: אימורי חגיגת חמשה עשר בניסן נפסלין בלינה.

דף עא עמוד ב
* רב יוסף מקשה על דבריו של רב כהנא ודוחה את דבריו.
* קרבן פסח ששחטו בשוגג שלא לשמו בי"ד בניסן החל שבת - חייב חטאת.
* המשנה מפרטת מקרים שונים של מי ששחט בשבת קרבנות שלא כהלכתן, ואת הדין.

דף עב עמוד א
* הגמרא מעמידה את הרישא של המשנה (שבעמוד הקודם) ב"עוקר" ואת הסיפא ב"טועה".
* הגמרא מקשה על דברי רבי יהושע שבמשנה (בעמוד הקודם) הסובר שבכל דבר שיש לו קצבה מחייב רבי יהושע את מי שטעה וחילל שבת, ומאריכה בביאור שיטתו.

דף עב עמוד ב
* לדעת רבי מאיר: השוחט בי"ד בניסן החל בשבת עגל של זבחי שלמים לשם פסח - פטור, אך השוחט בעלי מומים לשם פסח - חייב.
* לדעת רב נחמן: רבי מאיר פוטר גם השוחט חולין בי"ד בניסן החל בשבת לשם פסח.
* לדעת ריש לקיש: מי שנתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של בשר קרבן שמצוה לאוכלו ואכלו - חייב חטאת כדין אוכל נותר בשוגג.
* לדעת רבי יוחנן: אם בעל את אשתו בשוגג כשהיא נדה (סמוך לווסתה והיא מעוברת) - חייב, אך אם בעל בשוגג את יבמתו כשהיא נדה - פטור (והגמרא מבררת מיהו התנא עליו הסתמך רבי יוחנן).
* חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה.

דף עג עמוד א
* המשנה (בדף עא ע"ב) נקטה את הדין (הפשוט) שאם שחט את הפסח בי"ד בניסן שחל בשבת שלא לאוכליו חייב אגב הרישא של המשנה.
* הגמרא מבארת מדוע חייב במקרים השונים במשנה (בדף עא ע"ב) לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור.
* לדעת רב: אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם - כשר לעולה (ולא צריך עקירה).

דף עג עמוד ב
* בעקבות קושיית רב חסדא, הגמרא מבארת שרב אמר כך: אשם שניתק לרעיה ושחטו לשום עולה - כשר (ולדעתו זו צריך עקירה), אך לאחר מכן הגמרא דוחה ביאור זה, ומתרצת את קושיית רב חסדא באופנים שונים.
* לדעת רב: בעלי חיים אינם נדחים.
* לדעת רבה בר אבוה: קרבן שאחת מעבודותיו נעשתה בפיגול טעון עיבור צורה קודם הוצאתו לשריפה.

דף עד עמוד א
* המשנה הראשונה בפרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדיני צליית קרבן הפסח.
* המשנה אוסרת לצלות את קרבן הפסח בשפוד של מתכת, ורבי יהודה בברייתא מתיר.
* אסור לאכול גדי מקולס בליל פסח בזמן הזה, אך אם נחתך ממנו אבר או נשלק ממנו אבר (בעודו מחובר) - מותר.
* בשר שלא נמלח, שמילא בתוכו בשר אחר שגם הוא עדיין לא נמלח, וצלאם - מותרים באכילה (כי הבשר החיצוני פולט את הדם שבולע מהבשר הפנימי).

דף עד עמוד ב
* הגמרא מפרטת להלכה שלושה חילוקי דינים שונים לגבי טפילה של בשר מתי מותרת באכילה ומתי לא.
* בכל מקום בגמרא שהובאו מחלוקות רב אחא ורבינא, ונאמר שאחד מחמיר ואחד מיקל - רב אחא הוא זה שמחמיר, חוץ משלוש מחלוקות המובאות בסוגייתנו (אומצא ביעי ומיזרקי).
* אמימר לא היה משתמש בחומץ שחלט בו בשר פעם אחת (אחר צלייתו כדי להוציא את דמו) עבור חליטת בשר נוסף.

דף עה עמוד א
* מותר לצלות את הפסח על אסכלא מנוקבת.
* תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו מן הקליפות ואפה בתנור פת - הפת מותרת.
* תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח - אין זה צלי אש (ואסור הפסח באכילה).
* קרבן פסח שעשה בו חתכים בכמה מקומות ונתנו על גבי גחלים - נחשב לצלי אש (לדעת רבי).
* שריפת בת כהן שזינתה נעשית באמצעות פתילה של אבר (מתיכו וזורקו לתוך פיה).

דף עה עמוד ב
* פרים הנשרפים - שורפים גם אם אין דשן וגם אם כבר הוצת האש ברובו של הפר.
* רבא הקשה מדברי רבי (בעמוד הקודם) הסובר שגחלים נקראים "אש" על ברייתא שממנה משמע שגחלים לא נקראים "אש", והגמרא מביאה תירוץ של אביי (שנדחה) ותירוץ של רבא לקושיה זו.
* מאכל חם של איסור ומאכל חם של היתר שנפלו זה על זה - לדברי הכל מאכל ההיתר נאסר.

דף עו עמוד א
* נפל מאכל חם לתוך צונן או צונן לתוך חם - לדעת רב: עילאה גבר, לדעת שמואל: תתאה גבר.
* הגמרא מקשה שלוש קושיות על שמואל מהמשנה (בסוף העמוד הקודם), ומתרצת.
* הגמרא מביאה ברייתא כדעת שמואל.
* מליח הרי הוא כרותח (אם לא ניתן לאוכלו מחמת מלחו), כבוש הרי הוא כמבושל.

דף עו עמוד ב
* לדעת רב: ריחא מילתא היא (ריח דבר אסור אוסר את המאכל של היתר שנבלע בו), לדעת לוי: ריחא לאו מילתא היא (ריח אין בו ממשות כדי לאסור).
* הגמרא מקשה על לוי מברייתא, ומתרצת.
* לדעת לוי: התנאים נחלקו בדין זה (אם ריחא מילתא היא או לא), אך לדעת רב ניתן לבאר שכולם סבורים כמותו (שריחא מילתא היא).
* חגיגת חמשה עשר אינה קרבה בטומאה. (שלא כמו חמשת הדברים המוזכרים במשנה שקרבים בטומאה).

דף עז עמוד א
* ראש חודש נקרא מועד.
* המקור לכל קרבנות הציבור הבאים בטומאה הוא מכך שנאמר בהם "מועד", והגמרא מביאה ברייתא המבארת זאת.
* לדעת רבי יהודה: טומאה הותרה בציבור, ולדעת רבי שמעון: טומאה דחויה בציבור.
* לדעת רבי אליעזר: הציץ מרצה על אכילות, לדעת רבי יוסי: אין הציץ מרצה על אכילות.
* לדעת רבי יהושע: אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם, לדעת רבי אליעזר:מותר לזרוק את הדם אף על פי שאין בשר.

דף עז עמוד ב
* הגמרא מבארת את טעמיהם של רבי יהושע ורבי אליעזר.
* מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא.
* הגמרא מבררת האם דברי המשנה (שבדף הקודם) ש"חמשה דברים באין בטומאה" הם שלא כדעת רבי יהושע.
* לדעת רבי יהושע: כל זבחים שבתורה, בין שנטמא בשר וחלב קיים ובין שנטמא חלב ובשר קיים - זורק את הדם.

דף עח עמוד א
* למסקנת הגמרא, המשנה (שבדף עו ע"ב), שאמרה ששתי הלחם קרבים בטומאה, היא לא כדעת רבי יוסי (כי לדעת רבי יוסי אין הציץ מרצה על האכילות, ובשתי הלחם אין חלק הקרב למזבח).
* לדעת רבי יוסי: טומאה דחויה בציבור.
* הגמרא מבררת את דברי רבי יוסי (בברייתא שבעמוד הקודם) בנוגע למחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע אם זורקים את הדם כשאין הבשר ראוי ואם מקטירים את הקומץ כשאין השיריים ראויים.

דף עח עמוד ב
* במשנה נאמר שאם נטמא הבשר של קרבן פסח, אינו זורק את הדם (אף אם החלב קיים), ורב מבאר שבדיעבד אם זרק את הדם פטור מלעשות פסח שני, וכדעת רבי נתן הסובר שבדיעבד אכילת הפסח אינה מעכבת, או כדעת רבי יהושע הסובר כך.
* למרות שרבי נתן סובר שאין אכילת הפסח מעכבת (אם הפסח לא ראוי לאכילה), מודה הוא שהבעלים של הפסח צריך להיות ראוי לאכילת הפסח בשעת שחיטה וזריקה.

דף עט עמוד א
* לדעת רבי יהושע (והמשנה בעמוד הקודם היא כדעתו): כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שזורקים את הדם על שיור של כזית חלב או יותרת הכבד או שתי הכליות.
* אם ישראל טמאים או כהנים טמאים או כלי שרת טמאים - עושים כולם את קרבן הפסח בטומאה.
* אם כלי השרת נטמאו בטומאת שרץ (ולא בטומאת מת) - האמוראים נחלקו אם הטמאים נדחים לפסח שני או עושים פסח ראשון עם הטהורים.
* היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין - לדעת רב: הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן, לדעת רב כהנא: טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני, לדעת רב כהנא בלישנא בתרא: טהורין עושין את הראשון וטמאין אין עושין לא את הראשון ולא את השני.

דף עט עמוד ב
* הגמרא מקשה מהמשנה (שבעמוד א) על רב, ומתרצת.
* לכל אחת משלוש השיטות הנ"ל (החלוקות בדין מחצה על מחצה) הגמרא מביאה ברייתא המסייעת לה, ואח"כ הגמרא מבארת מדוע לא קשה מכל אחת מהברייתות על שתי השיטות האחרות.
* היו טמאים עודפים על הטהורים באדם אחד בלבד - לדעת ת"ק: יעשו כולם בטומאה ורבי אלעזר בן מתיא חולק.

דף פ עמוד א
* שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים - לדעת רבי שמעון: הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן, לדעת רבי יהודה: יעשו כולם בטומאה.
* היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין - לדעת רב: מטמאין אחד מהן בשרץ, לדעת עולא: משלחין אחד מהן לדרך רחוקה.
* היו רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים - לדעת רב: אותן טמאי מתים אינן עושין לא בראשון ולא בשני.
* היו רובן טמאי מתים ומיעוטן זבין - לדעת רב הונא: אין תשלומין לפסח הבא בטומאה (ולכן הזבים לא יוכלו לעשות פסח שני), לדעת רב אדא בר אהבה: יש תשלומין לפסח הבא בטומאה.

דף פ עמוד ב
* היו שלישיתן זבין ושלישיתן טהורין ושלישיתן טמאי מתים - לדעת רבי מני בר פטיש: אותן טמאי מתים אינן עושין לא את הראשון ולא השני.
* במשנה נאמר: "הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה", והגמרא מקשה על כך מברייתא, ומביאה שני תירוצים.
* רמי בר חמא מסתפק אם הותרה טומאת התהום לכהן המקריב את קרבנות הנזיר ולכהן המקריב את קרבן הפסח.
* בברייתא של רבי חייא נאמר: "לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד", והגמרא מבררת מה בא הדבר למעט.

דף פא עמוד א
* זב שראה בשביעי שלו - לדעת רבי יוסי אינו מטמא למפרע אלא מדרבנן.
* הגמרא מציעה שתי אפשרויות באיזה אופן לדעת רבי יוסי (הסובר שראיית זיבה מטמאת מן התורה רק מכאן ולהבא) ניתן למצוא דין זבה גמורה הסופרת שבעה ומביאה קרבן.
* רב יוסף מסתפק אם הותרה טומאת התהום לכהן המקריב את קרבן התמיד.

דף פא עמוד ב
* לדעת רבא: כשם שבפסח הותרה טומאת התהום לכהן המקריב, כך גם הותרה טומאת התהום לכהן המקריב את קרבן התמיד.
* למסקנת הגמרא, מקור ההיתר של טומאת התהום: "הלכתא גמירי לה וקרא אסמכתא בעלמא".
* אפילו אם נודע לו (לנזיר ועושה פסח) לפני זריקה שנטמא בטומאת התהום - נחשב טהור ומותר לזרוק עבורו את הדם.
* נטמא קרבן הפסח (רובו או כולו) - שורפים אותו לפני המקדש דוקא, כדי לביישן על שלא נזהרו לשומרו מן הטומאה.

דף פב עמוד א
* נטמא בשר קרבן פסח ובאו לשורפו בחצרותיהן ומעצי המערכה - אין שומעים להם, שמא ישאר בידם מהעצים ויבואו בהם לידי תקלה.
* נטמא בשר קרבן פסח ובאו לשורפו לפני הבירה מעצי עצמם - אין שומעים להם, לדעת רב יוסף: כדי שלא לבייש את מי שאין לו, לדעת רבא: מפני החשד.
* המקור לכך שפסח שנטמא ישרף מיד הוא מהפסוק "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף", והמקור לכך שפסח שיצא חוץ לחומת ירושלים ישרף מיד הוא מהפסוק "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה".

דף פב עמוד ב
* למסקנת הגמרא, המקור לכך שכל קרבן שנפסל דינו בשריפה הוא לא מהפסוקים הנ"ל אלא "גמרא גמירי לה".
* לדעת תנא דבי רבה בר אבוה: אפילו פיגול טעון "עיבור צורה", ורק לאחר מכן שורפים אותו.
* מחלוקת תנא קמא ורבי יוחנן בן ברוקה במשנה לגבי קרבן שנטמאו בעליו אם ישרף מיד או טעון עיבור צורה - לדעת רב יוסף: המחלוקת היא במקרה שנטמאו הבעלים לפני זריקה, ולדעת רבי יוחנן: המחלוקת היא אף במקרה שנטמאו הבעלים לאחר זריקה.