דף פ עמוד א * שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים - לדעת רבי שמעון: הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן, לדעת רבי יהודה: יעשו כולם בטומאה. * היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין - לדעת רב: מטמאין אחד מהן בשרץ, לדעת עולא: משלחין אחד מהן לדרך רחוקה. * היו רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים - לדעת רב: אותן טמאי מתים אינן עושין לא בראשון ולא בשני. * היו רובן טמאי מתים ומיעוטן זבין - לדעת רב הונא: אין תשלומין לפסח הבא בטומאה (ולכן הזבים לא יוכלו לעשות פסח שני), לדעת רב אדא בר אהבה: יש תשלומין לפסח הבא בטומאה. דף פ עמוד ב * היו שלישיתן זבין ושלישיתן טהורין ושלישיתן טמאי מתים - לדעת רבי מני בר פטיש: אותן טמאי מתים אינן עושין לא את הראשון ולא השני. * במשנה נאמר: "הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה", והגמרא מקשה על כך מברייתא, ומביאה שני תירוצים. * רמי בר חמא מסתפק אם הותרה טומאת התהום לכהן המקריב את קרבנות הנזיר ולכהן המקריב את קרבן הפסח. * בברייתא של רבי חייא נאמר: "לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד", והגמרא מבררת מה בא הדבר למעט.
דף פא עמוד א * זב שראה בשביעי שלו - לדעת רבי יוסי אינו מטמא למפרע אלא מדרבנן. * הגמרא מציעה שתי אפשרויות באיזה אופן לדעת רבי יוסי (הסובר שראיית זיבה מטמאת מן התורה רק מכאן ולהבא) ניתן למצוא דין זבה גמורה הסופרת שבעה ומביאה קרבן. * רב יוסף מסתפק אם הותרה טומאת התהום לכהן המקריב את קרבן התמיד. דף פא עמוד ב * לדעת רבא: כשם שבפסח הותרה טומאת התהום לכהן המקריב, כך גם הותרה טומאת התהום לכהן המקריב את קרבן התמיד. * למסקנת הגמרא, מקור ההיתר של טומאת התהום: "הלכתא גמירי לה וקרא אסמכתא בעלמא". * אפילו אם נודע לו (לנזיר ועושה פסח) לפני זריקה שנטמא בטומאת התהום - נחשב טהור ומותר לזרוק עבורו את הדם. * נטמא קרבן הפסח (רובו או כולו) - שורפים אותו לפני המקדש דוקא, כדי לביישן על שלא נזהרו לשומרו מן הטומאה.
דף פב עמוד א * נטמא בשר קרבן פסח ובאו לשורפו בחצרותיהן ומעצי המערכה - אין שומעים להם, שמא ישאר בידם מהעצים ויבואו בהם לידי תקלה. * נטמא בשר קרבן פסח ובאו לשורפו לפני הבירה מעצי עצמם - אין שומעים להם, לדעת רב יוסף: כדי שלא לבייש את מי שאין לו, לדעת רבא: מפני החשד. * המקור לכך שפסח שנטמא ישרף מיד הוא מהפסוק "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף", והמקור לכך שפסח שיצא חוץ לחומת ירושלים ישרף מיד הוא מהפסוק "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה". דף פב עמוד ב * למסקנת הגמרא, המקור לכך שכל קרבן שנפסל דינו בשריפה הוא לא מהפסוקים הנ"ל אלא "גמרא גמירי לה". * לדעת תנא דבי רבה בר אבוה: אפילו פיגול טעון "עיבור צורה", ורק לאחר מכן שורפים אותו. * מחלוקת תנא קמא ורבי יוחנן בן ברוקה במשנה לגבי קרבן שנטמאו בעליו אם ישרף מיד או טעון עיבור צורה - לדעת רב יוסף: המחלוקת היא במקרה שנטמאו הבעלים לפני זריקה, ולדעת רבי יוחנן: המחלוקת היא אף במקרה שנטמאו הבעלים לאחר זריקה.
דף פג עמוד א * לדעת רבה: גם רבי יוסי הגלילי סובר שקרבן הנפסל ב"פסול בעלים" נשרף מיד ולא צריך "עיבור צורה". * לדעת רבי יצחק: עצמות קדשים ששימשו נותר מטמאים את הידיים, הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור. * לדעת רבי יעקב: אם לקרבן פסח היתה מתחילה שעת הכושר ואח"כ נפסל - יש בו איסור שבירת עצם, ואם לא היתה לו מתחילה שעת כושר - אין בו איסור שבירת עצם, ולדעת רבי שמעון: בכל מקרה אין בו איסור שבירת עצם. דף פג עמוד ב * לדעת רב: כל הגידין של הבהמה נחשבים לבשר ונימנים עליהם בקרבן פסח, חוץ מגידי הצואר. (והגמרא מקשה על כך מהמשנה בעמוד א, ומביאה שלושה תירוצים). * הגמרא מביאה ארבע דעות מהו המקור לכך ששריפת קדשים לא דוחה יום טוב.
דף פד עמוד א * לדעת רבא בביאור המשנה (ויש ברייתא כמותו): כל הנאכל בשור הגדול על ידי שליקתו (ראשי כנפים והסחוסים) - יאכל בגדי הרך שהקריבוהו לפסח. * גידין שסופן להקשות - לדעת רבי יוחנן (לפני שחזר בו): נמנין עליהן בפסח, ולדעת ריש לקיש (ורבי יוחנן לאחר שחזר בו): אין נמנין עליהן בפסח. * הטעם לכך שהמותיר מבשר הפסח אינו לוקה - לדעת רבי יהודה: כי זה לאו הניתק לעשה, לדעת רבי יעקב: כי זה לאו שאין בו מעשה. דף פד עמוד ב * ת"ק ורבי נחלקו (בברייתא בסוף העמוד הקודם) מה המקור לכך שהשובר עצם בקרבן פסח פסול אינו לוקה - והגמרא מביאה שמונה דעות של אמוראים שנחלקו איזה חילוק להלכה יש ביניהם. * לדעת רבי: נמנין לקרבן פסח על מוח שבראש (הואיל ויכול לגוררו ולהוציאו), ואין נמנין על מוח שבקולית. * השורף בעצמות והמחתך בגידין - אין בו משום שבירת העצם. * לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: אבר שיצא מקצתו ושברו - אין בו משום איסור שבירת העצם. * אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר - לדעת רבי יוחנן: יש בו משום איסור שבירת העצם, ולדעת רבי שמעון בן לקיש: אין בו משום איסור שבירת עצם.
דף פה עמוד א * איסור שבירת עצם בקרבן פסח הוא גם בעצם שיש בו מוח. * הגמרא מקשה על ריש לקיש (הסובר שאבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר אין בו משום איסור שבירת עצם) מהמשנה (להלן בעמוד ב), ומתרצת. * למסקנת הגמרא: לא גזרו חכמים טומאה על פסול "יוצא" בקרבן פסח, אך יש ספק אם גזרו טומאה על פסול "יוצא" בשאר קדשים. דף פה עמוד ב * הגמרא מביאה את המקור לכך שהמוציא בשר פסח מחבורה לחבורה בבית אחד עובר בלא תעשה. * המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה - אינו חייב מלקות על ההוצאה עד שיניח את הבשר אצל החבורה האחרת. * לדעת רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים (ושלא כדעת רב הסובר שאם אחד עומד בפתח מן האגף ולחוץ אינו מצטרף לעומדים בפנים). * בשערי העזרה - רוחב הפתח עצמו נתקדש, בשערי ירושלים - רוחב הפתח עצמו לא נתקדש.
דף פו עמוד א * הגמרא מקשה מספר קושיות על רב, שאמר (בסוף העמוד הקודם) ש"גגין ועליות לא נתקדשו", ומתרצת. * עליית בית קדשי הקדשים חמורה מבית קדשי הקדשים. * המשנה היא כדעת רבי יהודה הסובר שהפסח נאכל בשתי חבורות אך היחיד לא אוכל את הפסח בשתי מקומות (ולא כדעת רבי שמעון החולק על כך). דף פו עמוד ב * לדעת רבי יהודה: יש אם למסורת, ולדעת רבי שמעון: יש אם למקרא. * לכלה מותר להפוך את פניה כשהיא אוכלת, ודרכה בכך מפני שהיא מתביישת לאכול כשמסתכלים עליה. * כל מה שיאמר לך בעל הבית - עשה. * מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול. * השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, שנים דרך ארץ, שלשה מגסי הרוח.
דף פז עמוד א * פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בתחילתו בענייני המינוי על קרבן פסח. * אשה שרדופה ללכת לבית אביה - ברגל הראשון דעתה לאכול משל אביה ומרגל שני ואילך יש ספק ממי היא רוצה לאכול, אשה שאינה רדופה ללכת לבית אביה - מרגל שני ואילך ודאי דעתה לאכול משל בעלה, ורק ברגל הראשון יש ספק ממי דעתה לאכול. * לדעת רבי יוחנן: "אני חומה" - זו תורה, "ושדי כמגדלות" - אלו תלמידי חכמים, לדעת רבא: "אני חומה" - זו כנסת ישראל, "ושדי כמגדלות" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. * בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים (הושע ישעיה עמוס ומיכה), וגדול שבכולן הושע. דף פז עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) דורשת את הפסוקים שבתחילת ספר הושע. * ארבעה קניינים קנה הקב"ה בעולמו: תורה, שמים וארץ, בית המקדש, עם ישראל. * אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה. * מפני מה זכה ירבעם בן יואש מלך ישראל להימנות עם מלכי יהודה? - מפני שלא קבל לשון הרע על עמוס. * אפילו בשעת כעסו של הקב"ה - זוכר את הרחמים. * לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים. * צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות (שכיון שהם מפוזרים אי אפשר לכלותם יחד). * הגמרא מביאה כמה דעות מדוע הקב"ה הגלה את ישראל דוקא לבבל.
דף פח עמוד א * הר הבית - אצל אברהם מכונה "הר", אצל יצחק מכונה "שדה", יעקב קרא לו "בית". * גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ. * אדם מביא קרבן פסח ושוחט עבור בנו ובתו הקטנים ועבור עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, אבל אינו שוחט עבור בנו ובתו הגדולים ועבור עבדו ושפחתו העברים ועבור אשתו אלא אם לא פירשו בשל מי הם רוצים לצאת. * עבד של שני שותפים המקפידים זה על זה - לא יאכל קרבן פסח משל שניהם. * מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל קרבן פסח משל רבו, אך משל עצמו יכול לאכול (לפי משנה אחרונה). דף פח עמוד ב * במשנה נאמר שאם שחט העבד גדי וטלה יאכל האדון מן הראשון, ובגמרא מבואר שהמשנה עוסקת במלך ומלכה (שהם תלויים בעבדיהם ואינם מקפידים אם ישחטו עבורם גדי או טלה), אך אחרים לא יאכלו לא מן הראשון ולא מן שני. * במשנה נאמר שאם העבד שכח מה אמר לו רבו לשחוט עבורו וגם רבו שכח מה ביקש ממנו, ושחט העבד גדי וטלה, פטורים מלעשות פסח שני, ובגמרא מבואר שדין זה הוא רק אם שכח רבו מה שאמר לו לאחר זריקת הדם.
דף פט עמוד א * בברייתא בעמוד הקודם נאמר: "חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה ונמצאת יבלת באחד מהן כולן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני", והגמרא מבארת מדוע פטורים מלעשות פסח שני והרי אחד מהם לא יצא ידי חובה בפסח ראשון. * פסח ומותר הפסח נאכלים ליום ולילה, ושלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד. * במשנה נאמר שיכול אדם לשחוט את קרבן פסח על מי מבניו שיעלה ראשון לירושלים, והגמרא מבארת שמדובר באופן שהמנה את כולם על הפסח אלא שרצה לזרזן במצוות. * לדעת חכמים: אפשר להימשך מקרבן פסח עד שישחט, ולדעת רבי שמעון: עד שיזרוק את הדם, אך לדעת כולם: להימנות על קרבן פסח ניתן עד שישחט. דף פט עמוד ב * למסקנת הגמרא: בני חבורה שהיה אחד מהם ממהר לאכול הרבה - יכולים בני החבורה לומר לו: "טול חלקך וצא". * לפי הלישנא השניה בגמרא: אין חלק מבני החבורה יכולים לכוף את שאר בני החבורה לחלק (=לתת לכל אחד את חלקו), וצריכים לתת את הכל לפני כולם. * הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו - המעות שמקבל מהם חולין הם, והמוכר עולתו ושלמיו - לא עשה ולא כלום וכל המעות שקיבל המוכר יפלו לנדבה משום קנס (כדי שלא יקנה פעם אחרת קרבנות של מישהו אחר).
דף צ עמוד א * הברייתא (שבסוף העמוד הקודם) הסוברת שהמקדיש בהמה לפסח וצירף עוד אנשים על בהמתו, המעות שקיבל מהם יוצאות לחולין, היא כדעת רבי, ואביי מבאר בשני אופנים את דעתו של רבי (או שאדם מותיר בין בקדושת המעות ובין בקדושת הפסח או שאדם מותיר רק בקדושת המעות). * אדם יכול לצרף אנשים על פסחו ולהשתמש במעות - לדעת ת"ק: רק עבור צרכי אכילת פסח, ולדעת רבי: גם כדי לעשות בהם סחורה (ונחלקו האמוראים אם רק עבור קניית מצה ומרור או אף עבור קניית חלוק וטלית). * ניתן לשחוט קרבן פסח עבור טבול יום ומחוסר כיפורים. דף צ עמוד ב * לדעת רב: ניתן לשחוט קרבן פסח עבור טמא שרץ קודם שטבל, ועולא חולק. * חזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם (מהעזרה) עד שיכלו מעות שבשופרות. * התנא שנה ברייתא לפני רב אדא בר אהבה: "והזבה שוחטין עליה בשביעי שלה", והגמרא התקשתה בדין זה, והביאה שתי הצעות גרסה לישוב כוונת הברייתא ("והזבה שוחטין עליה בשמיני שלה" או "והנדה שוחטין עליה בשמיני שלה").
דף צא עמוד א * במשנה נאמר שמי שהבטיחו להוציא אותו מבית האסורים לא שוחטים עליו קרבן פסח בפני עצמו אלא רק עם אחרים - והגמרא מבארת שדין זה הוא רק בבית האסורים של גוים (מחשש שיחזרו בהם). * המפקח את הגל ונמצאת טומאה תחתיו - אם הגל עגול: חייב בפסח שני, אם הגל ארוך: פטור מפסח שני (כי אולי היה טהור בשעת שחיטה). * לדעת רבי יהודה: אין שוחטין את הפסח על היחיד, ורבי יוסי חולק, והגמרא מבררת את טעמיהם. דף צא עמוד ב * לדעת רבי יהודה: אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה ובשני עושין אותה טפילה לאחרים, לדעת רבי יוסי: אשה בראשון ובשני שוחטין עליה בפני עצמה, לדעת רבי שמעון: אשה בראשון עושין אותה טפילה לאחרים ובשני אין שוחטין עליה כל עיקר - והגמרא מבררת את טעמי המחלוקת. * אין עושים חבורה של קרבן פסח שכולה גרים שמא ידקדקו ויחמירו בו ויביאוהו לידי פסול.
