דף פו עמוד א * הגמרא מקשה מספר קושיות על רב, שאמר (בסוף העמוד הקודם) ש"גגין ועליות לא נתקדשו", ומתרצת. * עליית בית קדשי הקדשים חמורה מבית קדשי הקדשים. * המשנה היא כדעת רבי יהודה הסובר שהפסח נאכל בשתי חבורות אך היחיד לא אוכל את הפסח בשתי מקומות (ולא כדעת רבי שמעון החולק על כך). דף פו עמוד ב * לדעת רבי יהודה: יש אם למסורת, ולדעת רבי שמעון: יש אם למקרא. * לכלה מותר להפוך את פניה כשהיא אוכלת, ודרכה בכך מפני שהיא מתביישת לאכול כשמסתכלים עליה. * כל מה שיאמר לך בעל הבית - עשה. * מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול. * השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, שנים דרך ארץ, שלשה מגסי הרוח.
דף פז עמוד א * פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בתחילתו בענייני המינוי על קרבן פסח. * אשה שרדופה ללכת לבית אביה - ברגל הראשון דעתה לאכול משל אביה ומרגל שני ואילך יש ספק ממי היא רוצה לאכול, אשה שאינה רדופה ללכת לבית אביה - מרגל שני ואילך ודאי דעתה לאכול משל בעלה, ורק ברגל הראשון יש ספק ממי דעתה לאכול. * לדעת רבי יוחנן: "אני חומה" - זו תורה, "ושדי כמגדלות" - אלו תלמידי חכמים, לדעת רבא: "אני חומה" - זו כנסת ישראל, "ושדי כמגדלות" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. * בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים (הושע ישעיה עמוס ומיכה), וגדול שבכולן הושע. דף פז עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) דורשת את הפסוקים שבתחילת ספר הושע. * ארבעה קניינים קנה הקב"ה בעולמו: תורה, שמים וארץ, בית המקדש, עם ישראל. * אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה. * מפני מה זכה ירבעם בן יואש מלך ישראל להימנות עם מלכי יהודה? - מפני שלא קבל לשון הרע על עמוס. * אפילו בשעת כעסו של הקב"ה - זוכר את הרחמים. * לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים. * צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות (שכיון שהם מפוזרים אי אפשר לכלותם יחד). * הגמרא מביאה כמה דעות מדוע הקב"ה הגלה את ישראל דוקא לבבל.
דף פח עמוד א * הר הבית - אצל אברהם מכונה "הר", אצל יצחק מכונה "שדה", יעקב קרא לו "בית". * גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ. * אדם מביא קרבן פסח ושוחט עבור בנו ובתו הקטנים ועבור עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, אבל אינו שוחט עבור בנו ובתו הגדולים ועבור עבדו ושפחתו העברים ועבור אשתו אלא אם לא פירשו בשל מי הם רוצים לצאת. * עבד של שני שותפים המקפידים זה על זה - לא יאכל קרבן פסח משל שניהם. * מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל קרבן פסח משל רבו, אך משל עצמו יכול לאכול (לפי משנה אחרונה). דף פח עמוד ב * במשנה נאמר שאם שחט העבד גדי וטלה יאכל האדון מן הראשון, ובגמרא מבואר שהמשנה עוסקת במלך ומלכה (שהם תלויים בעבדיהם ואינם מקפידים אם ישחטו עבורם גדי או טלה), אך אחרים לא יאכלו לא מן הראשון ולא מן שני. * במשנה נאמר שאם העבד שכח מה אמר לו רבו לשחוט עבורו וגם רבו שכח מה ביקש ממנו, ושחט העבד גדי וטלה, פטורים מלעשות פסח שני, ובגמרא מבואר שדין זה הוא רק אם שכח רבו מה שאמר לו לאחר זריקת הדם.
דף פט עמוד א * בברייתא בעמוד הקודם נאמר: "חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה ונמצאת יבלת באחד מהן כולן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני", והגמרא מבארת מדוע פטורים מלעשות פסח שני והרי אחד מהם לא יצא ידי חובה בפסח ראשון. * פסח ומותר הפסח נאכלים ליום ולילה, ושלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד. * במשנה נאמר שיכול אדם לשחוט את קרבן פסח על מי מבניו שיעלה ראשון לירושלים, והגמרא מבארת שמדובר באופן שהמנה את כולם על הפסח אלא שרצה לזרזן במצוות. * לדעת חכמים: אפשר להימשך מקרבן פסח עד שישחט, ולדעת רבי שמעון: עד שיזרוק את הדם, אך לדעת כולם: להימנות על קרבן פסח ניתן עד שישחט. דף פט עמוד ב * למסקנת הגמרא: בני חבורה שהיה אחד מהם ממהר לאכול הרבה - יכולים בני החבורה לומר לו: "טול חלקך וצא". * לפי הלישנא השניה בגמרא: אין חלק מבני החבורה יכולים לכוף את שאר בני החבורה לחלק (=לתת לכל אחד את חלקו), וצריכים לתת את הכל לפני כולם. * הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו - המעות שמקבל מהם חולין הם, והמוכר עולתו ושלמיו - לא עשה ולא כלום וכל המעות שקיבל המוכר יפלו לנדבה משום קנס (כדי שלא יקנה פעם אחרת קרבנות של מישהו אחר).
דף צ עמוד א * הברייתא (שבסוף העמוד הקודם) הסוברת שהמקדיש בהמה לפסח וצירף עוד אנשים על בהמתו, המעות שקיבל מהם יוצאות לחולין, היא כדעת רבי, ואביי מבאר בשני אופנים את דעתו של רבי (או שאדם מותיר בין בקדושת המעות ובין בקדושת הפסח או שאדם מותיר רק בקדושת המעות). * אדם יכול לצרף אנשים על פסחו ולהשתמש במעות - לדעת ת"ק: רק עבור צרכי אכילת פסח, ולדעת רבי: גם כדי לעשות בהם סחורה (ונחלקו האמוראים אם רק עבור קניית מצה ומרור או אף עבור קניית חלוק וטלית). * ניתן לשחוט קרבן פסח עבור טבול יום ומחוסר כיפורים. דף צ עמוד ב * לדעת רב: ניתן לשחוט קרבן פסח עבור טמא שרץ קודם שטבל, ועולא חולק. * חזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם (מהעזרה) עד שיכלו מעות שבשופרות. * התנא שנה ברייתא לפני רב אדא בר אהבה: "והזבה שוחטין עליה בשביעי שלה", והגמרא התקשתה בדין זה, והביאה שתי הצעות גרסה לישוב כוונת הברייתא ("והזבה שוחטין עליה בשמיני שלה" או "והנדה שוחטין עליה בשמיני שלה").
דף צא עמוד א * במשנה נאמר שמי שהבטיחו להוציא אותו מבית האסורים לא שוחטים עליו קרבן פסח בפני עצמו אלא רק עם אחרים - והגמרא מבארת שדין זה הוא רק בבית האסורים של גוים (מחשש שיחזרו בהם). * המפקח את הגל ונמצאת טומאה תחתיו - אם הגל עגול: חייב בפסח שני, אם הגל ארוך: פטור מפסח שני (כי אולי היה טהור בשעת שחיטה). * לדעת רבי יהודה: אין שוחטין את הפסח על היחיד, ורבי יוסי חולק, והגמרא מבררת את טעמיהם. דף צא עמוד ב * לדעת רבי יהודה: אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה ובשני עושין אותה טפילה לאחרים, לדעת רבי יוסי: אשה בראשון ובשני שוחטין עליה בפני עצמה, לדעת רבי שמעון: אשה בראשון עושין אותה טפילה לאחרים ובשני אין שוחטין עליה כל עיקר - והגמרא מבררת את טעמי המחלוקת. * אין עושים חבורה של קרבן פסח שכולה גרים שמא ידקדקו ויחמירו בו ויביאוהו לידי פסול.
דף צב עמוד א * המשנה סוברת שאונן מותר לאכול פסח בערב אך אסור לאכול קדשים, מכיוון שהמשנה סוברת שאיסור אנינות לילה שלאחר יום המיתה הוא רק מדרבנן, ולא העמידו חכמים דבריהם במקום שיבטל מחמתם ממצוה שיש בה עונש כרת. * מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בערל נכרי שנתגייר בערב פסח, אך בערל ישראל שמל בערב הפסח לדברי הכל טובל ואוכל את פסחו לערב. * בשלוש הלכות (ערל, הזאה, איזמל) - העמידו חכמים את דבריהם במקום כרת, ובשלוש הלכות אחרות (אונן, מצורע, בית הפרס) - לא העמידו חכמים את דבריהם במקום כרת. דף צב עמוד ב * פרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בתחילתו בהלכות פסח שני. * מי שהיה בדרך רחוקה בשעת שחיטת הפסח ושחטו את הפסח וזרקו את הדם בעבורו - לדעת רב נחמן: יצא ידי חובה, לדעת רב ששת: לא יצא ידי חובה.
דף צג עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא כשיטת רב נחמן (הסובר שמי שהיה בדרך רחוקה בשעת שחיטת הפסח ושחטו את הפסח וזרקו את הדם בעבורו - יצא ידי חובה). * לדעת רבי: מי שלא עשה פסח ראשון במזיד - חייב כרת, ואם לא עשה פסח שני במזיד - חייב כרת, לדעת רבי נתן: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני, לדעת רבי חנניא בן עקביא: אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני. דף צג עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מבררת את טעמי המחלוקת הנ"ל. * לדעת עולא: המרחק ממודיעים לירושלים הוא חמישה עשר מיל. * לדעת רבי יוחנן: מהלך אדם ביום הוא עשרה פרסאות. * איזו היא דרך רחוקה? - לדעת עולא: כל שאין יכול ליכנס לעזרה בשעת שחיטה, לדעת רב יהודה: כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה.
דף צד עמוד א * לפי הברייתא: המרחק הגיאוגרפי זה מה שקובע אם אדם נמצא בדרך רחוקה או לא, ולא היכולת או אי היכולת שלו להגיע משם לעזרה. * לדעת רבא: העולם הוא ששת אלפים פרסה. * הגמרא מקשה מחמישה מקורות על דעת רבא. * העולם הוא אחד מששים בגן, וגן אחד מששים בעדן, ועדן אחד מששים בגיהנם, נמצא כל העולם כולו ככיסוי קדירה לגיהנם. דף צד עמוד ב * מן הארץ עד לרקיע - מהלך חמש מאות שנה. * חכמי ישראל אומרים: גלגל קבוע ומזלות חוזרין, וחכמי אומות העולם אומרים: גלגל חוזר ומזלות קבועין. * הגמרא מביאה שלוש ברייתות בנוגע להילוכה של החמה. * נחלקו התנאים בדעת רבי אליעזר האם הוא סובר שהעומד מחוץ למפתן העזרה פטור מדין דרך רחוקה.
דף צה עמוד א * מצוות שלא על גופו של קרבן הפסח כלל (כמו השבתת שאור) לא נוהגות בפסח שני - ונחלקו תנא קמא ואיסי בן יהודה בברייתא מהו המקור לכך. * בברייתא ובגמרא מבואר אלו דברים נוהגים בפסח שני ואלו לא (בנוגע למצוות עשה, לא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור, הנוהגות בפסח ראשון). דף צה עמוד ב * הגמרא מבארת את המקור לכך שפסח ראשון טעון הלל באכילתו ופסח שני לא. * הטעם לכך שגם פסח שני טעון הלל בעשייתו הוא או מלימוד מפסוק או מהטעם ש"אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומרים הלל?". * רבי יהודה חולק על התנא שבמשנה (בעמוד א) וסובר שאף פסח שני דוחה את הטומאה. * נחלקו התנאים בדעת רבי יהודה אם פסח שני טעון לינה. * פסח הבא בטומאה - לדעת ת"ק: אם אכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות פטורין מכרת, ולדעת רבי אליעזר פטורים אף מכרת של ביאת מקדש אם נכנסו לעזרה. (ובברייתא מבואר המקור לשיטתם). * טמאי מתים שנכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה - הגמרא מביאה שתי לישנות בדעת רבא אם חייבים או פטורים.
דף צו עמוד א * טמאי מתים שאכלו אימורי פסח הבא בטומאה - לא חייבים כרת כדין אוכלי קדשים בטומאה. * הגמרא מבררת את המקור לכך שפסח מצרים היה צריך להפרישו בעשור ובפסח דרות אין צורך בכך. * כל הקרבנות טעונים בדיקה ממום ארבעה ימים קודם שחיטה. דף צו עמוד ב * איסור חמץ בפסח מצרים נהג יום אחד. * רבה ורבי זירא נחלקו בביאור דעת רבי עקיבא אם החילוק שבמשנה הוא בין נמצא קודם שחיטה לבין נמצא לאחר שחיטה, או שהחילוק הוא בין נמצא קודם חצות לבין נמצא לאחר חצות. (והגמרא מביאה שגם התנאים נחלקו במחלוקת זו). * אם הפסח הראשון נמצא קודם השחיטה של הפסח השני והמיר בו לאחר השחיטה של הפסח השני - לדעת רבא בלישנא הראשונה: התמורה לא קריבה, לדעת רבא בלישנא השניה: התמורה כן קריבה לשלמים.
דף צז עמוד א * לדעת שמואל: כל שבחטאת מתה - בפסח קרב שלמים, וכל שבחטאת רועה - בפסח גם כן רועה. (והגמרא מבררת את דעתו לאורך כל הדף). * לדעת רבי יוחנן: אין הפסח שאבד ונמצא קרב שלמים אלא אם נמצא לאחר שחיטה של הפסח השני שהפריש. * חטאת שאבדה בלילה שלפני יום הקרבתה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת לאור הבוקר - רועה. דף צז עמוד ב * הפריש שתי חטאות לאחריות - מתכפר באחת מהן ושניה תרעה. * למסקנת הגמרא, שמואל אמר רק את הדין הבא: כל שבחטאת מתה - בפסח קרב שלמים. (ולדעתו: חצות קובעת את הראשון כדחוי ולא השחיטה של השני כדעת רבי יוחנן).
