דף צ עמוד א * הברייתא (שבסוף העמוד הקודם) הסוברת שהמקדיש בהמה לפסח וצירף עוד אנשים על בהמתו, המעות שקיבל מהם יוצאות לחולין, היא כדעת רבי, ואביי מבאר בשני אופנים את דעתו של רבי (או שאדם מותיר בין בקדושת המעות ובין בקדושת הפסח או שאדם מותיר רק בקדושת המעות). * אדם יכול לצרף אנשים על פסחו ולהשתמש במעות - לדעת ת"ק: רק עבור צרכי אכילת פסח, ולדעת רבי: גם כדי לעשות בהם סחורה (ונחלקו האמוראים אם רק עבור קניית מצה ומרור או אף עבור קניית חלוק וטלית). * ניתן לשחוט קרבן פסח עבור טבול יום ומחוסר כיפורים. דף צ עמוד ב * לדעת רב: ניתן לשחוט קרבן פסח עבור טמא שרץ קודם שטבל, ועולא חולק. * חזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם (מהעזרה) עד שיכלו מעות שבשופרות. * התנא שנה ברייתא לפני רב אדא בר אהבה: "והזבה שוחטין עליה בשביעי שלה", והגמרא התקשתה בדין זה, והביאה שתי הצעות גרסה לישוב כוונת הברייתא ("והזבה שוחטין עליה בשמיני שלה" או "והנדה שוחטין עליה בשמיני שלה").
דף צא עמוד א * במשנה נאמר שמי שהבטיחו להוציא אותו מבית האסורים לא שוחטים עליו קרבן פסח בפני עצמו אלא רק עם אחרים - והגמרא מבארת שדין זה הוא רק בבית האסורים של גוים (מחשש שיחזרו בהם). * המפקח את הגל ונמצאת טומאה תחתיו - אם הגל עגול: חייב בפסח שני, אם הגל ארוך: פטור מפסח שני (כי אולי היה טהור בשעת שחיטה). * לדעת רבי יהודה: אין שוחטין את הפסח על היחיד, ורבי יוסי חולק, והגמרא מבררת את טעמיהם. דף צא עמוד ב * לדעת רבי יהודה: אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה ובשני עושין אותה טפילה לאחרים, לדעת רבי יוסי: אשה בראשון ובשני שוחטין עליה בפני עצמה, לדעת רבי שמעון: אשה בראשון עושין אותה טפילה לאחרים ובשני אין שוחטין עליה כל עיקר - והגמרא מבררת את טעמי המחלוקת. * אין עושים חבורה של קרבן פסח שכולה גרים שמא ידקדקו ויחמירו בו ויביאוהו לידי פסול.
דף צב עמוד א * המשנה סוברת שאונן מותר לאכול פסח בערב אך אסור לאכול קדשים, מכיוון שהמשנה סוברת שאיסור אנינות לילה שלאחר יום המיתה הוא רק מדרבנן, ולא העמידו חכמים דבריהם במקום שיבטל מחמתם ממצוה שיש בה עונש כרת. * מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בערל נכרי שנתגייר בערב פסח, אך בערל ישראל שמל בערב הפסח לדברי הכל טובל ואוכל את פסחו לערב. * בשלוש הלכות (ערל, הזאה, איזמל) - העמידו חכמים את דבריהם במקום כרת, ובשלוש הלכות אחרות (אונן, מצורע, בית הפרס) - לא העמידו חכמים את דבריהם במקום כרת. דף צב עמוד ב * פרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בתחילתו בהלכות פסח שני. * מי שהיה בדרך רחוקה בשעת שחיטת הפסח ושחטו את הפסח וזרקו את הדם בעבורו - לדעת רב נחמן: יצא ידי חובה, לדעת רב ששת: לא יצא ידי חובה.
דף צג עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא כשיטת רב נחמן (הסובר שמי שהיה בדרך רחוקה בשעת שחיטת הפסח ושחטו את הפסח וזרקו את הדם בעבורו - יצא ידי חובה). * לדעת רבי: מי שלא עשה פסח ראשון במזיד - חייב כרת, ואם לא עשה פסח שני במזיד - חייב כרת, לדעת רבי נתן: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני, לדעת רבי חנניא בן עקביא: אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני. דף צג עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מבררת את טעמי המחלוקת הנ"ל. * לדעת עולא: המרחק ממודיעים לירושלים הוא חמישה עשר מיל. * לדעת רבי יוחנן: מהלך אדם ביום הוא עשרה פרסאות. * איזו היא דרך רחוקה? - לדעת עולא: כל שאין יכול ליכנס לעזרה בשעת שחיטה, לדעת רב יהודה: כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה.
דף צד עמוד א * לפי הברייתא: המרחק הגיאוגרפי זה מה שקובע אם אדם נמצא בדרך רחוקה או לא, ולא היכולת או אי היכולת שלו להגיע משם לעזרה. * לדעת רבא: העולם הוא ששת אלפים פרסה. * הגמרא מקשה מחמישה מקורות על דעת רבא. * העולם הוא אחד מששים בגן, וגן אחד מששים בעדן, ועדן אחד מששים בגיהנם, נמצא כל העולם כולו ככיסוי קדירה לגיהנם. דף צד עמוד ב * מן הארץ עד לרקיע - מהלך חמש מאות שנה. * חכמי ישראל אומרים: גלגל קבוע ומזלות חוזרין, וחכמי אומות העולם אומרים: גלגל חוזר ומזלות קבועין. * הגמרא מביאה שלוש ברייתות בנוגע להילוכה של החמה. * נחלקו התנאים בדעת רבי אליעזר האם הוא סובר שהעומד מחוץ למפתן העזרה פטור מדין דרך רחוקה.
דף צה עמוד א * מצוות שלא על גופו של קרבן הפסח כלל (כמו השבתת שאור) לא נוהגות בפסח שני - ונחלקו תנא קמא ואיסי בן יהודה בברייתא מהו המקור לכך. * בברייתא ובגמרא מבואר אלו דברים נוהגים בפסח שני ואלו לא (בנוגע למצוות עשה, לא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור, הנוהגות בפסח ראשון). דף צה עמוד ב * הגמרא מבארת את המקור לכך שפסח ראשון טעון הלל באכילתו ופסח שני לא. * הטעם לכך שגם פסח שני טעון הלל בעשייתו הוא או מלימוד מפסוק או מהטעם ש"אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומרים הלל?". * רבי יהודה חולק על התנא שבמשנה (בעמוד א) וסובר שאף פסח שני דוחה את הטומאה. * נחלקו התנאים בדעת רבי יהודה אם פסח שני טעון לינה. * פסח הבא בטומאה - לדעת ת"ק: אם אכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות פטורין מכרת, ולדעת רבי אליעזר פטורים אף מכרת של ביאת מקדש אם נכנסו לעזרה. (ובברייתא מבואר המקור לשיטתם). * טמאי מתים שנכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה - הגמרא מביאה שתי לישנות בדעת רבא אם חייבים או פטורים.
דף צו עמוד א * טמאי מתים שאכלו אימורי פסח הבא בטומאה - לא חייבים כרת כדין אוכלי קדשים בטומאה. * הגמרא מבררת את המקור לכך שפסח מצרים היה צריך להפרישו בעשור ובפסח דרות אין צורך בכך. * כל הקרבנות טעונים בדיקה ממום ארבעה ימים קודם שחיטה. דף צו עמוד ב * איסור חמץ בפסח מצרים נהג יום אחד. * רבה ורבי זירא נחלקו בביאור דעת רבי עקיבא אם החילוק שבמשנה הוא בין נמצא קודם שחיטה לבין נמצא לאחר שחיטה, או שהחילוק הוא בין נמצא קודם חצות לבין נמצא לאחר חצות. (והגמרא מביאה שגם התנאים נחלקו במחלוקת זו). * אם הפסח הראשון נמצא קודם השחיטה של הפסח השני והמיר בו לאחר השחיטה של הפסח השני - לדעת רבא בלישנא הראשונה: התמורה לא קריבה, לדעת רבא בלישנא השניה: התמורה כן קריבה לשלמים.
דף צז עמוד א * לדעת שמואל: כל שבחטאת מתה - בפסח קרב שלמים, וכל שבחטאת רועה - בפסח גם כן רועה. (והגמרא מבררת את דעתו לאורך כל הדף). * לדעת רבי יוחנן: אין הפסח שאבד ונמצא קרב שלמים אלא אם נמצא לאחר שחיטה של הפסח השני שהפריש. * חטאת שאבדה בלילה שלפני יום הקרבתה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת לאור הבוקר - רועה. דף צז עמוד ב * הפריש שתי חטאות לאחריות - מתכפר באחת מהן ושניה תרעה. * למסקנת הגמרא, שמואל אמר רק את הדין הבא: כל שבחטאת מתה - בפסח קרב שלמים. (ולדעתו: חצות קובעת את הראשון כדחוי ולא השחיטה של השני כדעת רבי יוחנן).
דף צח עמוד א * במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר ש"המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לשלמים", והגמרא מדייקת מכך שלושה דברים: בעלי חיים נדחין, דחוי מעיקרא הוי דחוי, יש דחוי בדמים. * בברייתא נאמר: "המפריש את פסחו ומת - אם בנו ממונה עמו יביאנו לשום פסח, אין בנו ממונה עמו יביאנו לשום שלמים בט"ז בניסן", והגמרא מביאה חמש דעות לביאור המקרה שבברייתא. דף צח עמוד ב * דעת רבי שמעון במשנה (בסוף העמוד הקודם), שאמר שאם נתערב הפסח בבכורות יכולים הכהנים שנמנו על פסח זה לאוכלו, היא בהתאם לדעתו שאין איסור להביא קדשים לידי פסול. (ואילו לדעת חכמים מחכים עד שיפול בכולם מום, ויחלל את הפסח על בהמה אחרת). * המשנה מפרטת מקרים שונים בהם לחבורה אבד קרבן הפסח ושלחו אחד מהם לחפש את הקרבן. * המשנה מפרטת מה עושים במקרה שבהם התערב קרבן פסח של חבורות שונות או של אנשים שונים.
דף צט עמוד א * יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים. * לדעת רבי יהודה: המנויים על קרבן הפסח יכולים להתמעט ולמשוך את עצמם מהקרבן ובלבד שיישאר אחד מבני החבורה הראשונה, ולדעת רבי יוסי: מותר להתמעט אף אם לא יישאר אחד מבני החבורה הראשונה ובתנאי שימנו מישהו אחר על הקרבן. (והגמרא מבררת כדעת מי המשנה שבעמוד הקודם). דף צט עמוד ב * פרק עשירי (פרק "ערבי פסחים"), המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בדיני ליל הסדר. * במשנה נאמר: "ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך", והגמרא מקשה מדוע נאמר דוקא ערב פסח והרי בברייתא נאמר: "לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך". * רב הונא מתרץ שהמשנה היא כדעת רבי יוסי (שמודה רבי יוסי שבערב פסח אסור לאכול מן המנחה). * רב פפא מתרץ שהמשנה היא אפילו כדעת רבי יהודה, אלא שבערב פסח אסור כבר מ"סמוך למנחה", שלא כמו ערבי שבתות וימים טובים בהם אסור רק "מן המנחה ולמעלה", והגמרא דוחה תירוץ זה.
דף ק עמוד א * רבי יהודה ורבי יוסי נחלקו אם "מפסיקים" (=אם התחילו לאכול בהיתר, אם צריך להפסיק לאכול כשחשיכה). * שמואל פסק שאין הלכה לא כרבי יהודה (שאמר שמפסיקים, וצריך עקירת שולחן) ולא כרבי יוסי (שאמר שאין מפסיקים כלל), אלא "פורס מפה ומקדש". דף ק עמוד ב * גם רבה בר רב הונא סובר ש"פורס מפה ומקדש", והגמרא מביאה גם ברייתא הסוברת כך. * בברייתא אחת נאמר: "שוין שאין מתחילין", ובברייתא אחרת נאמר: "שוין שמתחילין", והגמרא מבררת ומיישבת את הסתירה. * אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת - לדעת רב: ידי יין לא יצאו, ידי קידוש יצאו, לדעת שמואל: אף ידי קידוש לא יצאו.
דף קא עמוד א * לדעת שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה. (ואף אם קידש במקום אחד ועבר למקום אחר באותו בית צריך לקדש שוב). * גם לדעת רב הונא וגם לדעת רבה: אין קידוש אלא במקום סעודה. * בכל המחלוקות בהם רב החמיר ושמואל היקל - רבה נהג כדעת רב, חוץ משלוש מחלוקות שהגמרא מפרטת. * לדעת רבי יוחנן: השומעים קידוש בבית הכנסת יצאו ידי חובת קידוש ואף ידי ברכת היין גם כן יצאו. דף קא עמוד ב * הגמרא דוחה את דעת רבי יוחנן (הסובר ש"שינוי מקום - אין צריך לברך") מדברי הברייתא בה נאמר: "שינוי מקום - צריך לברך, שינוי יין - אין צריך לברך". * לדעת רב הונא: "שינוי מקום - צריך לברך" זה רק אם השינוי מקום הוא מבית לבית, אך לא אם הוא ממקום למקום באותו בית. * לדעת רב חסדא: "שינוי מקום - צריך לברך" זה רק אם מדובר בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם (כגון: מים ופירות), אך לא אם מדובר בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם (כגון: שבעת המינים). (אך לדעת רבי יהודה בכל מקרה צריך לברך).
