דף ו עמוד א * אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשים ממנו ממון (של גזל-רש"י, של נדר-תוס') ואין לו - אך בעוון של 'בל תאחר' אין אשתו מתה. * "יַקְרִיב אוֹתוֹ" מלמד שכופים אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר "לִרְצוֹנוֹ" - הא כיצד? כופים אותו עד שיאמר רוצה אני. * יש שני מקורות לכך שכופים את הנודר לקיים את נדרו - אחד עבור מקרה שאמר ולא הפריש ואחד עבור מקרה שהפריש ועדיין לא הקריב. * אי זהו נדר? האומר הרי עלי עולה, ואי זו היא נדבה? האומר הרי זו עולה; ומה בין נדר לנדבה? נדר - מת או נגנב חייב באחריותו, ובנדבה - לא חייב באחריותה. * אם נדר לתת צדקה - מיד כשיכול לתת את הצדקה ולא נותן, עובר על בל תאחר. * כיון שעבר עליו רגל אחד (ולא הקריב את קרבנו שנדר) - מיד עובר בעשה. דף ו עמוד ב * כיון שעברו עליו שלושה רגלים (ולא הקריב את קרבנו שנדר) - בכל יום ויום עובר בבל תאחר. * בברייתא מובא ש"אחד בכור ואחד כל הקדשים, כיון שעברו עליהם שנה בלא שלושה רגלים או שלושה רגלים בלא שנה, עובר בבל תאחר", והגמרא מבררת כיצד תיתכן מציאות שעברה שנה בלא שלושה רגלים. * יורש אינו מצווה בבל תאחר על נדר של אביו שנפטר. * אביי טוען שלדעת רבי זירא גם אשה מצווה על בל תאחר. * לבכור תם מונים שנה לעניין בל תאחר מיום שראוי לקרבן (מהיום השמיני ללידתו), ולבכור בעל מום (שידוע שכלו לו חודשיו) מונים שנה מיום לידתו.
דף ז עמוד א * הברייתא מוסיפה על האמור במשנה, שא' בניסן הוא ראש השנה גם לחודשים ולהפסקת עיבורין ולתרומת שקלים, ויש אומרים אף לשכירות בתים. (והגמרא מבארת מדוע כל אלו לא הוזכרו במשנה). * "דבר זה (שא' בניסן ראש השנה לחודשים) - מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי קבלה למדנו". (והגמרא מביאה ששה מקורות מדברי קבלה לכך). * שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום. * קרבנות צבור הבאים באחד בניסן - מצוה להביא מן החדש, ואם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה. * יחיד שהתנדב בהמות משלו לקרבן צבור - כשרים הקרבנות הללו, ובתנאי שימסרם לצבור. דף ז עמוד ב * המשכיר בית לחברו לשנה - מונה שנים עשר חודש מיום ליום, ואם אמר לו "לשנה זו" - אפילו לא עמד אלא באחד באדר כיון שהגיע יום אחד בניסן עלתה לו שנה. * אדם לא טורח לשכור בית לפחות משלושים יום. * הברייתא מוסיפה על האמור במשנה שששה עשר בניסן ראש השנה לעומר וששה בסיון ראש השנה לשתי הלחם (והגמרא מבררת מדוע כל אלו לא הוזכרו במשנה).
דף ח עמוד א * הגמרא מבררת את טעם מחלוקת התנאים (שבמשנה בתחילת המסכת) אם באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה או באחד בתשרי. * הגמרא מביאה שלושה פירושים לדברי המשנה (בתחילת המסכת) "באחד בתשרי ראש השנה לשנים": (1) למניין שנות מלכות המלך (מלכי אומות העולם) המוזכר בשטרות. (2) לתקופה (לתקופת חמה ולבנה - לומר שמונין לברייתן והילוכן של תקופת החמה ומולדות הלבנה מתשרי). (3) לדין (שהקב''ה דן בתשרי את כל באי העולם כל הקורות אותם עד תשרי הבא). דף ח עמוד ב * "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב" - מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסים לדין אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החדש. * הקב"ה דן את ישראל לפני אומות העולם. * הטעם לכך ש"מלך וציבור - מלך נכנס תחילה לדין" הוא או כי אין זה דרך ארץ שהמלך ימתין בחוץ, או כדי שלא ירבה חרון אף על המלך בשביל עוונות הציבור. * הגמרא מבררת את המקור לכך ששנת השמיטה מתחילה בא' בתשרי (ולא בא' בניסן). * היובל מתחיל ביום כפור, אך לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היובל מתחיל כבר בראש השנה (לעניין זה שהעבדים לא משתעבדים יותר לאדוניהם).
דף ט עמוד א * לדעת חכמים לא מונים את שנת היובל גם כשנה ראשונה עבור מניין היובל הבא, ורבי יהודה חולק. * "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבּוֹת" - רבי עקיבא לומד מפסוק זה שמוסיפים מחול על הקודש, ורבי ישמעאל לומד מפסוק זה שקציר של מצוה דוחה את השבת. * "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחוֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם" - רבי ישמעאל לומד מפסוק זה שמוסיפים מחול על הקודש, ורבי עקיבא לומד מפסוק זה שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. דף ט עמוד ב * הפעולות ההכרחיות כדי שהיובל יחול (להיות אסור בזריעה ובצירה וקצירה) - לדעת רבי יהודה: שילוח העבדים לחופשי, לדעת רבי יוסי: תקיעת השופר, לדעת חכמים: שילוח העבדים לחופשי, תקיעת השופר, החזרת השדות לבעליהן. (והגמרא מבארת את טעמי המחלוקת). * "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר" - אין דרור אלא לשון חירות. * הגמרא מבררת את המקור לכך שא' בתשרי (ולא א' בניסן) הוא ראש השנה לנטיעה.
דף י עמוד א * הגמרא מביאה את המקור לכך שפרי שחנט בשנה הרביעית קודם ט"ו בשבט דינו כערלה ופרי שחנט בשנה החמישית קודם ט"ו בשבט דינו כרבעי. * בברייתא העוסקת בגיל פר המובא לקרבן מובא ש: לדעת רבי מאיר - יום אחד בשנה נחשב לשנה, ולדעת רבי אליעזר - חודש אחד בשנה נחשב לשנה. (ובעמוד הבא רבי יוחנן מביא את המקור לדעותיהם). * כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם - בן שנה, בן בקר - בן שתים, פר - בן שלש. * "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ" - תהא בנדתה כל שבעה ולא תאמר מקצת יום שביעי ככולו ותטבול ביום (רש"י). דף י עמוד ב * נחלקו התנאים כמה זמן לוקח לנטיעה להיקלט באדמה: ת"ק - שלושים יום, רבי יהודה - שלושה ימים, רבי יוסי ורבי שמעון - שבועיים. * לדעת רבי אליעזר: בתשרי - נברא העולם, נולדו אבות, מתו אבות. בפסח - נולד יצחק. בראש השנה - נפקדה שרה רחל וחנה, יצא יוסף מבית האסורים, בטלה עבודה מאבותינו במצרים. בניסן - נגאלו, בתשרי - עתידים ליגאל.
דף יא עמוד א * לדעת רבי יהושע: בניסן - נברא העולם, נולדו אבות, מתו אבות. בפסח - נולד יצחק. בראש השנה - נפקדה שרה רחל וחנה, יצא יוסף מבית האסורים, בטלה עבודה מאבותינו במצרים. בניסן - נגאלו, בניסן - עתידים ליגאל. * הגמרא מביאה (עד אמצע העמוד הבא) את המקורות לדעת רבי אליעזר (שבעמוד הקודם) ולדעת רבי יהושע. * כל מעשה בראשית - בקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו. * מי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים אומר: ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם. * הצדיקים נפטרים באותו יום בשנה בו נולדו (הקב''ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחודש לחודש). דף יא עמוד ב * "ליל שמורים" - לדעת רבי יהושע: ליל המשומר ובא (לגאולה) מששת ימי בראשית, לדעת רבי אליעזר: לילה המשומר ובא מן המזיקים. * התחלת המבול - לדעת רבי יהושע: י"ז באייר, לדעת רבי אליעזר: י"ז בחשון.
דף יב עמוד א * אנשי דור המבול - ברותחים (בזנות) קלקלו, וברותחים נידונו (מי המבול היו רותחים). * חכמי ישראל מונים למבול (שנות נוח ובריאת עולם ושנות הדורות) כרבי אליעזר (מתשרי) ולתקופה (חישוב תקופת חמה ולבנה) כרבי יהושע (מניסן), חכמי אומות העולם מונים אף למבול כרבי יהושע. * בברייתא מובא שבא' בתשרי ראש השנה ל: מעשר ירקות, מעשר בהמה, מעשר דגן, נדרים. דף יב עמוד ב * אין תורמים ומעשרים לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. * הגמרא מביאה את המקור לכך שמעשר ראשון נוהג בכל השנים, ומעשר שני נוהג בשנה ראשונה שניה רביעית וחמישית, ומעשר עני נוהג בשנה שלישית ושישית. * ראש השנה לנדרים הוא א' בתשרי (ולא בניסן) כי ב"נדרים הלך אחר לשון בני אדם". * המועד הקובע לקביעת שנת המעשר: תלתן - משתצמח לזרעים, תבואה וזיתים - משיביאו שליש.
דף יג עמוד א * כל מדות חכמים כן הוא (בצמצום): (1) בארבעים סאה - הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב - אינו יכול לטבול בהן, (2) כביצה - מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום - אינו מטמא טומאת אוכלין, (3) שלשה על שלשה - מטמא מדרס, שלשה על שלשה חסר נימא אחת - אינו מטמא מדרס. * על ארץ ישראל נאמר שהיא "ארץ צבי" (מה צבי קל ברגליו מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה לבשל פירותיה מכל הארצות - רש"י). * למסקנת הגמרא: המקור לכך, שהמועד לקביעת שנת המעשר בתבואה הוא שליש הגידול, נלמד מהפסוק "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים". דף יג עמוד ב * המועד הקובע לקביעת שנת המעשר: מיני קטניות – השרשה (והגמרא מבררת את המקור לכך), אילן - חנטה, תבואה וזיתים - שליש הגידול, ירק - לקיטה. * לדעת רבי שמעון שזורי: יש בילה (ניתן לסמוך על תערובת שנבללה שהיא נבללה כראוי, וכאשר יפריש תרומות ומעשרות זה יחול על כל חלקי התערובת כראוי), לדעת חכמים: אין בילה, לדעת שמואל: יש בילה רק בשמן ויין.
דף יד עמוד א * בברייתא מובאת מחלוקת תנאים על מה סמכו חכמים לקבוע זמן מעשר של ירק אחר לקיטה. (גורן ויקב - גדלים על מי שנה שעברה / מסתפקים במי גשמים בלבד - ומתעשרים לשנה שעברה, לעומת ירקות שגדילים על מי שנה הבאה / זקוקים גם להשקאה ממים שאובים - ומתעשרים לשנה הבאה). * א' בשבט (לדעת בית שמאי) / ט"ו בשבט (לדעת בית הלל) הוא ראש השנה לאילנות - כיון שכבר יצאו רוב גשמי השנה (למרות שעדיין רוב תקופת טבת לא עברה). דף יד עמוד ב * בברייתא (שמסוף העמוד הקודם) מסופר שרבי עקיבא ליקט אתרוג באחד בשבט והפריש ממנו גם מעשר שני וגם מעשר עני, ונחלקו התנאים בטעם הדבר, והגמרא מבארת ומבררת את מחלוקתם. * לדעת רבן גמליאל: אתרוג שווה לאילן בשלושה דרכים (לערלה, רבעי, שביעית) ולירק בדרך אחד (שבשעת לקיטתו עישורו), אך לדעת רבי אליעזר: אתרוג שווה לאילן לכל דבר. * לאחר שיצאה בת קול - הלכה כבית הלל, אך לפני שיצאה בת קול - הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה. * העושה (באותו נושא הלכתי) מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל - רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - עליו הכתוב אומר "וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ", אלא יש לנהוג כדעה מסוימת באופן עקבי גם בקולות וגם בחומרות.
דף טו עמוד א * ראש השנה של האתרוג הוא בחודש שבט, למרות שהולכים בו לעניין מעשר אחר לקיטה כירק. * ט"ו בשבט ראש השנה לאילן - הכוונה ל"שבט דחדשים" ולא ל"שבט דתקופה". * גם בשנה מעוברת ראש השנה לאילן הוא בחודש שבט (ולא בחודש אדר א'). * "אתרוג בת שישית שנכנסה לשביעית" - רבה ורב המנונא נחלקו אם אתרוג זה חייב במעשר (כדין שנה שישית), אך לדעת כולם פטור מביעור (כדין שנה שישית). דף טו עמוד ב * בברייתא נאמר שלדעת כולם הולכים באתרוג אחר לקיטה בנוגע לשיוך לשנת המעשר, אך בנוגע לשיוך לשנת השמיטה נחלקו התנאים אם הולכים אחר חנטה או אחר לקיטה. * לדעת רבי נחמיה: אילן שפירותיו נלקטים כאחד - הולכים בו (בנוגע לשיוך לשנת המעשר) לפי זמן הלקיטה (ולא לפי זמן החנטה כנהוג באילנות). * רבי יוחנן אמר שנהגו העם בחרובין כרבי נחמיה.
דף טז עמוד א * במשנה מובא שבארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובסוכות על המים. * בברייתא מובאות ארבע דעות נוספות - לדעת רבי מאיר: הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום כיפור, לדעת רבי יהודה: הכל נידונים בראש השנה וגזר דין של התבואה הוא בפסח ושל פירות האילן בעצרת ושל פירות האילן בסוכות ושל אדם ביום כיפור, לדעת רבי יוסי: אדם נידון בכל יום, לדעת רבי נתן: אדם נידון בכל שעה. * יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. * אמר הקב"ה: אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות - מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. * אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם. * למה תוקעים ומריעים כשהם יושבים ואחר כך כשהם עומדים? - כדי לערבב השטן. דף טז עמוד ב * בעמוד זה מובאות שבע מימרות של רבי יצחק (בנוסף לאחת בסוף העמוד הקודם) העוסקות ב: ראש השנה, דין, רגל. * אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה. * כל המוסר דין על חברו - הוא נענש תחילה. * ארבעה דברים מקרעים גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי השם, שינוי מעשה, ויש אומרים אף שינוי מקום. * חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. * חייב אדם לטהר את עצמו ברגל. * שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: של רשעים גמורים, של צדיקים גמורים, של בינוניים.
דף יז עמוד א * בינוניים - לדעת בית שמאי: יורדים לגיהנום ומצפצפים ועולים, לדעת בית הלל: לא יורדים לגיהנום אם אינם פושעי ישראל בגופם (כי הקב"ה מטה כלפי חסד). * המינין והמסורות והאפיקורסים, שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חיתיתם (=אימתם) בארץ חיים, ושחטאו והחטיאו את הרבים - יורדים לגיהנום ונידונים בה לדורי דורות. * כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים - אינו רואה בן תלמיד חכם. * כל המעביר על מדותיו - מעבירין לו על כל פשעיו. דף יז עמוד ב * "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא" - אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה. * ברית כרותה ל-י''ג מדות (אם יזכירום ישראל בתפילת תעניתם) שאינן חוזרות ריקם. * גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם - והיינו דוקא לציבור אך לא ליחיד (אך בעמוד הבא מובא שביחיד יש מחלוקת תנאים).
