דף ח עמוד א * המודר הנאה מחברו והמודר ממנו מאכל שוין לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש שאסור להם להשתמש בהם. * לדעת רבי אליעזר: ויתור (=דבר שהיה מוותר לכל אדם ואינו מקפיד עליו) אסור במודר הנאה. * נדרים ונדבות שוין לענין בל תאחר. * בנדרים - אם מתו או נגנבו או אבדו חייב באחריותן, ובנדבות - פטור. * זב שראה שתי ראיות - מטמא 'משכב ומושב' וצריך לספור שבעה נקיים, וזב שראה שלוש ראיות - חייב אף בקרבן. (והגמרא מבררת את המקור לכך). דף ח עמוד ב * מצורע מוסגר ומצורע מוחלט - חייבים בשילוח (חוץ לחומת העיר) וכל חומר טומאה האמור במצורע נוהג בשניהם, ומצורע מוחלט חייב אף בפריעה ופרימה. (והגמרא מבררת את המקור לכך שמצורע מוסגר לא חייב בפריעה ופרימה). * הגמרא מבררת את המקור לכך שמצורע שנטהר מתוך הסגר לא טעון תגלחת וצפרים לטהרתו. * תפילין ומזוזות צריכות להיות תפורין בגידין, ולדעת המשנה שלנו הוא הדין לספר תורה; וכולם מטמאים את הידיים.
דף ט עמוד א * במשנה בסוף העמוד הקודם נאמר שספרים נכתבים בכל לשון, והגמרא שם הקשתה על כך מברייתא, ובעמוד זה הגמרא מביאה כמה תירוצים ליישב את הקושיה. * תרגום המופיע בתורה: יגר שהדותא. * תרגום המופיע במגילה: ונשמע פתגם המלך, וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן. * מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם, ונתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת (וכתבו את אותם השינויים). דף ט עמוד ב * רבי יוחנן פוסק שהלכה כרשב"ג (הסובר ש"אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית"). * אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות, אך לדעת רבי מאיר (בברייתא): מרובה בגדים מביא פר הבא על כל המצות. * אירע בכהן גדול פסול ומינו כהן אחר תחתיו: לאחר שעבר הפסול הרי שהראשון חוזר לעבודתו, והשני - רבי מאיר סובר (וכך דעת המשנה) שכל מצוות כהונה גדולה עליו, ורבי יוסי סובר שאינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. * בבמה קטנה מקריבים נדרים ונדבות, ובבמה גדולה מקריבים גם חובות שקבוע להם זמן לדעת רבי שמעון (וכך דעת המשנה), אך לדעת חכמים: מקריבים בבמה גדולה אף חובות שאין קבוע להם זמן.
דף י עמוד א * יש מחלוקת אם בית חוניו (=המזבח שבנה בנו של שמעון הצדיק במצרים) נבנה לשם שמים או לשם עבודה זרה. * יש מחלוקת תנאים אם קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא או לא. דף י עמוד ב * 'ויהי ביום השמיני' - אותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ. * לוי/רבי יונתן: (1) כל מקום שנאמר בתנ"ך "ויהי בימי" אינו אלא לשון צער. (2) אמוץ ואמציה אחים היו. (3) מקום ארון אינו מן המדה. * כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה - זוכה ויוצאים ממנה מלכים ונביאים. * הגמרא מביאה התחלה של דרשות שונות שדרשו אמוראים בענין פורים. * אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים. * בקשו מלאכי השרת לומר שירה (לאחר טביעת המצרים בים סוף), אמר הקב"ה: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?
דף יא עמוד א * הגמרא מביאה התחלה של דרשות שונות שדרשו אמוראים בענין פורים. * בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה הקב"ה מך (=עני). * בגמרא מובאים ארבעה פירושים/רמזים לשם 'אחשורוש'. * "הוא אחשורוש" - הגמרא דורשת את המילה "הוא": הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו. (ומביאה דרשות נוספות על פסוקים בהם נאמרה המילה "הוא"). * "המולך" - שמלך מעצמו (ויש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי). * "מהודו ועד כוש" / "מתפסח ועד עזה" - נחלקו האמוראים אם הודו בקצה העולם וכוש בקצה העולם השני, או שהן סמוכות זו לזו. (וכך גם נחלקו לגבי תפסח ועזה). * שלושה מלכו בכיפה (=תחת כל כיפת הרקיע), ואלו הן: אחאב ואחשורוש ונבוכדנצר. דף יא עמוד ב * סנחריב מלך על כל העולם חוץ מעל ירושלים; דריוש מלך על מאה ועשרים מדינות (מתוך מאה עשרים ושבע). * שבעים שנה - בלשצר ואחשורוש טעו בחישוב השנים ולכן חשבו שעם ישראל לא יגאל מהגלות (חישוב השנים המוטעה של כל אחד מהם וכן החישוב הנכון מובאים באריכות בסוגיה).
דף יב עמוד א * גם דניאל טעה בחישוב השבעים שנה. * א"ל הקב"ה למשיח: קובל אני לך על כורש, אני אמרתי "הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי", והוא אמר "מי בכם מכל עמו ויעל". * הגמרא ממשיכה בדף זה לדרוש פסוקים מתחילת מגילת אסתר. * נחלקו האמוראים אם אחשורוש מלך פיקח היה או מלך טיפש היה. * מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור (של מרדכי ואסתר) כליה? - מפני שהשתחוו לצלם. דף יב עמוד ב * "ותמאן המלכה ושתי" - בגמרא מובאים שני הסברים מדוע היא מאנה (על אף שגם היא היתה פרוצה והיה מצופה שלא תמאן). * "ויאמר ממוכן" - ממוכן זה המן, ולמה נקרא שמו ממוכן? שמוכן לפורענות, אמר רב כהנא: מכאן שההדיוט קופץ בראש. * מרדכי: "בן יאיר" - בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו, "בן שמעי" - בן ששמע אל תפלתו, "בן קיש" - שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו. * "איש יהודי (=משבט יהודה)... איש ימיני (=משבט בנימין)" - הגמרא מביאה כמה דעות ליישב את הסתירה שבפסוק זה.
דף יג עמוד א * כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. * כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. * הגמרא ממשיכה בדף זה לדרוש פסוקים ממגילת אסתר. * "ויהי אומן את הדסה היא אסתר" - נחלקו התנאים מה היה השם שלה ומה היה הכינוי. * "אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה" - ולכן אחשורוש קיבץ נשים בפעם השניה כדי להפעיל לחץ על אסתר שתגלה מאיזה עם היא. דף יג עמוד ב * בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיתה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר. * כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם - פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. * אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה. * משה רבינו - בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד. * גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו.
דף יד עמוד א * גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להם לישראל, שכולם לא החזירום למוטב ואילו הסרת טבעת החזירתם למוטב. * ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. * הסיבה שלא אומרים הלל בפורים: (1) אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ (משנכנסו ישראל לארץ). (2) קריאת המגילה היא ההלל. (3) כי אנחנו עדיין עבדי אחשורוש. * הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה. * "ובני קרח לא מתו" - מקום נתבצר להם בגיהנם ועמדו עליו. * הגמרא מביאה ראיות לכך ששרה מרים דבורה חנה אביגיל חולדה ואסתר היו נביאות. (ורש"י מפרט מי הם הארבעים ושמונה נביאים). דף יד עמוד ב * חולדה הנביאה היתה קרובה של ירמיהו ולכן הוא לא הקפיד על כך שהיא התנבאה. * "הנשים רחמניות הן" - ולכן יאשיהו פנה לחולדה הנביאה ולא לירמיהו. (לדעת דבי רבי שילא) * ירמיהו הלך להחזיר את עשרת השבטים. * לא נאה יוהרא/חשיבות לנשים. (שתי נשים היו יהירות והשם שלהן היה מאוס: דבורה וחולדה). * חולדה היתה צאצאית של יהושע הנביא ושל רחב הזונה (שהתחתנו זה עם זה לאחר שרחב התגיירה).
דף טו עמוד א * כל מקום ששמו ושם אביו בנביאות - בידוע שהוא נביא בן נביא. * בגמרא מובאות דעות שונות מי היה מלאכי. * ארבע נשים יפיפיות היו בעולם: שרה, רחב, אביגיל, אסתר/ושתי. * "התך" זה דניאל, ולמה נקרא שמו התך? לדעת רב: שחתכוהו מגדולתו, לדעת שמואל: שכל דברי מלכות נחתכין על פיו. * "ויגידו למרדכי את דברי אסתר" - ואילו התך לא הלך לומר לו, מכאן שאין משיבין על הקלקלה. * לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור (דוד ודניאל) ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהם. * אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה. * כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי". * צדיק אבד - לדורו אבד. דף טו עמוד ב * עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק. * "יבא המלך והמן אל המשתה" - בגמרא מובאים שנים עשר הסברים מה ראתה אסתר שזימנה גם את המן למשתה עם אחשורוש. * "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" - יש מחלוקת אם הכוונה לשינה של הקב"ה או של אחשורוש.
דף טז עמוד א * "ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר" - לא מפני שאוהבים את מרדכי אלא מפני ששונאים את המן. * המן - היה ספר של כפר קרצום עשרים ושתים שנה. * כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם. * אומה זו (ישראל) משולה לעפר ומשולה לכוכבים - כשהן יורדין יורדין עד עפר, וכשהן עולין עולין עד לכוכבים. * אף חרבונה רשע באותה עצה היה, כיון שראה שלא נתקיימה עצתו מיד ברח. * "וחמת המלך שככה" - שתי שכיכות הללו למה? אחת של מלכו של עולם ואחת של אחשורוש. דף טז עמוד ב * בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. * "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" - אורה זו תורה, שמחה זה יום טוב, ששון זו מילה, יקר אלו תפלין. * את עשרת בני המן ואת המילה "עשרת" - צריך לומר בנשימה אחת (כי נשמתם יצאה ביחד). * כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו (הריגת עשרת בני המן) ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה (והטעם: שלא תהא תקומה למפלתן). * גדול תלמוד תורה יותר מ: הצלת נפשות, בנין בית המקדש, כבוד אב ואם.
דף יז עמוד א * למה נמנו בתורה שנותיו של ישמעאל (מה לנו למנות שנות הרשעים)? - כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב (על ידי מנין שנות ישמעאל אנו למדין באיזה פרק משנות יעקב עברו עליו כל הקורות והמוצאות אותו). * פרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסק ברובו בדיני קריאת המגילה. * קריאת מגילה, הלל, קריאת שמע, תפלה - אם אמר למפרע לא יצא ידי חובה. * נחלקו רבי וחכמים אם את קריאת שמע יש לקרוא דוקא בלשון הקודש או אפשר גם בלשון אחר. דף יז עמוד ב * נחלקו רבי וחכמים אם הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא או לא. * שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה / מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר. * מה ראו לומר גאולה בשביעית (ברכה שביעית בתפילת שמונה-עשרה)? - מתוך שעתידין ליגאל בשביעית (בשמיטה) לפיכך קבעוה בשביעית. * "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא". * מה ראו לומר רפואה בשמינית? - מתוך שנתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית.
דף יח עמוד א * הברכה של הקב"ה היא השלום. * מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו את הסדר של תפילת שמונה עשרה (ולאחר ששכחו זאת, שמעון הפקולי סידר זאת שוב). * למי נאה למלל גבורות ה'? - למי שיכול להשמיע כל תהלתו. * המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם. * הסם הטוב ביותר מכל הסממנים הוא השתיקה. * הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה שאם קרא את המגילה בעל פה לא יצא ידי חובה. * לדעת המשנה: קוראים את המגילה ללועזות בלעז איש כלשונו. * הגמרא מביאה כמה מילים שלא היה ידוע לחכמים מהו פירושם, עד שבא לידיהם מעשה וממנו למדו את הפירוש. דף יח עמוד ב * האמוראים נחלקו אם הלכה כרבי מונא שאמר משום רבי יהודה שבקריאת המגילה לסירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. * השמיט בה סופר אותיות או פסוקים (במקצת המגילה) וקראן הקורא בעל פה - יצא. * נכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שקראו חציה (של המגילה) - לא יאמר אקרא חציה עם הצבור ואח"כ אקרא חציה, אלא קורא אותה מתחילתה ועד סופה. * לדעת רבי יוחנן: אסור (לסופר סת"ם) לכתוב אות אחת (מזיכרונו בעל פה) שלא מן הכתב (למעט מי שבקי גדול ובשעת הדחק). * הגמרא מכריעה להלכה: תפלין לא צריכות שרטוט, מזוזות כן צריכות שרטוט. ואת שניהם ניתן לכתוב שלא מן הכתב.
דף יט עמוד א * "פרוז בן יומו נקרא פרוז, מוקף בן יומו קרוי מוקף" - ולכן מה שקובע לענין יום חיוב קריאת מגילה (י"ד או ט"ו באדר) זה היכן כל אחד נמצא בפורים ולא היכן מקום מגוריו הקבוע. * בן כפר שהקדים וקרא ליום הכניסה ואח"כ הלך לעיר והיה שם בלילי י"ד - אפילו עתיד לחזור ולצאת משם קודם היום קורא עמהם בלילה. * מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא ידי חובה? - נחלקו הדעות: (1) כולה [וכך הלכה] (2) מאיש יהודי (3) מאחר הדברים האלה (4) מבלילה ההוא. (אך לדעת כולם צריכה שתהא המגילה כתובה כולה). * הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים - לא יצא. דף יט עמוד ב * אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה. * הקב"ה הראה למשה בסיני דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש. * דין חרש (לקריאת מגילה) והקורא שלא השמיע לאזנו - שלוש דעות מה דינו: יוצא לכתחילה, יוצא בדיעבד, לא יוצא אף בדיעבד. (והגמרא מבררת מה המשנה סוברת ומי הוא התנא של המשנה).
