דף יא עמוד א * המשנה מפרטת בנוגע לדין מלאכות הנעשות לתיקון הבית לצורך המועד. * לדעת רבי יוסי: מותר לעשות מלאכה בדבר האבד בחול המועד אף ללא שינוי. * הגמרא מביאה ארבע המלצות של אדא הצייד בנוגע לאכילת דגים (ואחד מהם: אחרי אכילת דגים/שחליים/חלב מומלץ לא לישון מיד, אלא ללכת הרבה לפני שהולך לישון). דף יא עמוד ב * פרק שני, המתחיל בתחילת העמוד, עוסק באופנים שונים שהתירו לעשות בהם מלאכה משום דבר האבד או צורך המועד. * דברים המותרים לעשות במועד - נחלקו האמוראים אם אסורים או מותרים בימי אבלו. * החמרין הגמלין והספנין - הרי אלו לא יעשו מלאכה כשהם אבלים, אך אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים - הרי אלו יעשו. * לדעת רבן שמעון בן גמליאל: אם האבל היה אומן לרבים וספר ובלן לרבים והגיע עת הרגל ואין שם אומן אלא הוא - הרי זה יעשה (למרות שאבל אסור במלאכה).
דף יב עמוד א * הגמרא מפרטת את דיני עבודה בקבלנות של נוכרי עבור ישראל בשבתות ובמועדים. * כל מלאכה שמותר לישראל לעשות בחול המועד - מותר לומר לנוכרי לעשות, אך מלאכה שאסור לישראל לעשות בחול המועד - אסור לומר לנוכרי לעשות. * אין מרביעין בהמה בחול המועד. * "הלכות מועד כהלכות כותים" - ולכן בהלכות מועד אין למדין זו מזו, לומר שכשם שמלאכה מסוימת מותרת אז גם מלאכה אחרת הדומה לה מותרת (כפי שגם קיים עיקרון זה בהלכות כותים). דף יב עמוד ב * "הלכות מועד כהלכות שבת - יש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה". * לדעת רבי יוסי: אסור לעשות מלאכה במחובר לקרקע אף אם הוא דבר האבד. * טוחנין (וכן מלאכות אחרות) במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם טחן והותיר הרי זה מותר, ובלבד שלא יערים, ויש מי שחולק וסובר שמותר להערים. * לדעת רב: קוצץ אדם דקל במועד אע"פ שאינו צריך אלא לנסורת שלו, ואביי חולק על כך. * מותר להכניס את הפירות במועד מפני הגנבים, ובלבד שיכניסם בצנעא לתוך ביתו.
דף יג עמוד א * למסקנת הגמרא: כוון מלאכתו לעשותה במועד ומת - לא קנסו את בניו שלא יהנו מאותה המלאכה כמו שקנסו אותו. * טימא טהרותיו של חברו ומת - לא קנסו את בנו שישלם על כך (כי היזק שאינו ניכר לא נחשב להיזק ולכן קנסו רק אותו אך לא את בנו). * מותר לקנות בחול המועד בתים עבדים ובהמה רק במקרים הבאים: (1) כאשר קונה אותם לצורך המועד (2) כאשר זה לצורך המוכר (שזקוק לכסף כדי לקנות אוכל). * מותר לתת לפועל מלאכה שאינה לצורך המועד כאשר זקוק לכסף לצורך אכילתו במועד. * בארבעה עשר בניסן מותר לעשות מלאכה בדבר שהוא לצורך המועד (חייטין, ספרין, כובסין). * אסור לפנות חפצים מבית לבית במועד, אך מותר לפנות מהבית לחצרו. דף יג עמוד ב * מוכרי פירות כסות וכלים - מוכרים בחול המועד בצנעה לצורך המועד, ולדעת רבי יוסי: יש שהחמירו על עצמם לא למכור כלל. * נחלקו האמוראים בביאור המילה "חילקא". * חנות הפתוחה לרשות הרבים - אין לפתוח בחוה"מ את החנות כדרכו, אלא פותח דלת אחת ונועל דלת אחת. * המשנה הראשונה בפרק שלישי (פרק "ואלו מגלחין"), המתחיל בסוף העמוד, מלמדת שמי שאי אפשר היה לו לגלח בערב יום טוב מותר לו לגלח בחול המועד.
דף יד עמוד א * חכמים אסרו להסתפר בחול המועד - כדי שיסתפרו לפני הרגל, וכך לא יכנס אדם לרגל כשהוא מנוול. * הגמרא מתלבטת לגבי מי שאבדה לו אבדה בערב הרגל ולא הספיק להסתפר - אם מותר לו להסתפר בחול המועד. * רבי יהודה חולק על המשנה וסובר שהבא ממדינת הים (כאשר יצא למטרת רווח כלכלי) לא יסתפר בחול המועד, מפני שיצא שלא ברשות. * במשנה מובאת רשימה של אנשים במצבים מסוימים שמותר להם להסתפר בחול המועד, ושמואל מוסיף שמותר לספר גם קטן שנולד במועד ויש לו שערות שמצערות אותו. דף יד עמוד ב * לפי הלישנא השניה בגמרא: שמואל סובר שמותר לספר בחול המועד קטן אף אם הוא נולד לפני המועד. * אבל אינו נוהג אבלותו ברגל. * הגמרא מבררת אם מנודה נוהג נידויו ברגל. * מצורע נוהג צרעתו ברגל. * אבל אסור בתספורת.
דף טו עמוד א * מנודין ומצורעין אסורין לספר. * כל המתנדה ומת בנידויו - בית דין סוקלים את ארונו. * עטיפת הראש - אבל חייב, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה, מצורע חייב. * הנחת תפילין - אבל אסור, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה ומצורע. * שאילת שלום - אבל אסור, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה, מצורע אסור. * דברי תורה - אבל אסור, מנודה ומצורע מותרים, בעל קרי אסור. * תכבוסת - אבל אסור, מנודין ומצורעין אסורין. * קריעה - אבל חייב, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה, מצורע חייב. דף טו עמוד ב * כפיית המטה - אבל חייב, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה ומצורע. * עשיית מלאכה - אבל אסור, מנודה מותר, הגמרא מתלבטת לגבי דין מצורע. * רחיצה, נעילת הסנדל - אבל אסור, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה ומצורע. * תשמיש המטה, שילוח קרבנות - אבל אסור, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה, מצורע אסור.
דף טז עמוד א * בסוגיה מובאות מספר הלכות בדיני נידוי. * אם נידו אדם על שביזה תלמידי חכמים - אין מתירים לו את הנידוי עד לאחר שלושים יום. * לדעת אביי: שלושה שנידו אדם - לא יכולים לבוא שלושה אחרים ולהתיר את הנידוי. (ואמימר חולק על כך). * מנודה לרב - מנודה לתלמיד, מנודה לעירו - מנודה לעיר אחרת, מנודה לנשיא - מנודה לכל ישראל. * תלמיד שנידה לכבודו - נידויו נידוי. * אין נידוי פחות משלושים יום ואין נזיפה פחות משבעה ימים. [ונידוי של בני בבל כנזיפה של בני ארץ ישראל]. דף טז עמוד ב * כל העוסק בתורה מבפנים (בצנעא) - תורתו מכרזת עליו מבחוץ (מודיעה לרבים את טבעו של החכם). * נזיפה מהנשיא בארץ ישראל - נוהגת שלושים יום. * נזיפה בבבל נוהגת יום אחד בלבד (ובגמרא מובאים שלושה סיפורים שכך נהגו). * "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על" - נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה (שב תחילה ונתן דרך לשבים). * דוד המלך - כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ.
דף יז עמוד א * תלמיד חכם "עביד דינא לנפשיה" בדבר שוודאי לו בבירור שהדין כמותו. * אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו, ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו, ולכן אין ללמוד מתלמיד חכם שיוצאים עליו שמועות רעות. * אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שליבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. * "ולפני עור לא תתן מכשול" - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר (שעלול לבעוט באביו). * נידוהו ואינו יודע מי נידהו - ילך אצל נשיא ויתיר לו נידויו. * לדעת ריש לקיש (בניגוד לתקנת אושא): תלמיד חכם שסרח - אין מנדין אותו בפרהסיא. * תלמיד חכם - מנדה לעצמו ומיפר לעצמו. דף יז עמוד ב * כל מקום שנתנו חכמים עיניהם (לרעה) - או מיתה או עוני. * כל אלו שאמרו במשנה שמותרין לגלח במועד - זה בשלא היה להם פנאי לפני המועד, אך נזיר ומצורע (שעלו מטומאתן) - אע"פ שהיה להם פנאי מותרים, שלא ישהו קרבנותיהן. * בברייתא נאמר ש"הכהן והאבל מותרין בגילוח", והגמרא מבררת באיזה מקרה מדובר ומדוע הברייתא חולקת על המשנה בדין זה. * רבי יהודה ורבי יוסי נחלקו אם אסור או מותר ליטול צפורנים בחול המועד או בימי אבלו.
דף יח עמוד א * רבי יוחנן מביא את המקור לכך ש"ברית כרותה לשפתים". * לדעת שמואל: מותר לאבל ליטול צפורנים של יד ושל רגל. * שלושה דברים נאמרו בצפורנים: הקוברן - צדיק, שורפן - חסיד, זורקן - רשע [שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל]. (גליון: הגדה זו יש לה סוד). * בגמרא מובאות שלוש מימרות של אביטול ספרא. * מי שאין לו אלא חלוק אחד - מותר לכבסו בחולו של מועד. * כלי פשתן - מותר לכבסן בחולו של מועד (כי מתטנפים מהרה וקלים להתכבס - נמ"י). דף יח עמוד ב * מותר לארס אשה בחול המועד, שמא יקדמנו אחר ברחמים. * בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני. * מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מצינו שמה' אשה לאיש (על פי גזירת שמים קודם שנולד האדם). * אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו, ואם לא עשה כולו עשה מקצתו, ואם לא עשה מקצתו הרהר בלבו לעשותו, ואם לא הרהר בלבו לעשותו ראה אחרים שעשו ושמח.
דף יט עמוד א * רב/רבה בר בר חנה פסק לגבי תפילין ומזוזות בחול המועד, שכותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו. * החל מדף זה ועד סוף המסכת מובאים דיני אבלות, ויש שנמנעו בגלל זה מללמוד מסכת זו, אך בספר חסידים המליץ ללמוד מסכת זו כי בגלל חשש זה היא נחשבת כמו "מת מצוה" ומקבלים שכר גדול על לימוד מסכת זו; ובשיחות הר"ן כתב שאין לעיין הרבה בהלכות אבלות אלא לעבור במהירות מקומות כאלו. * הקובר את מתו שמונה ימים לפני הרגל ולא גילח ערב הרגל - נחלקו האמוראים והתנאים אם מותר לו לגלח אחר הרגל. דף יט עמוד ב * אבל, כיון שעמדו מנחמין מאצלו (ביום השביעי), מותר ברחיצה לדעת אבא שאול הסובר שמקצת היום ככולו. * לדעת שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל (היינו: כאשר יש מחלוקת - הלכה כמיקל), ולכן לדעת נהרדעי: הלכה כאבא שאול, שמקצת היום ככולו, בין ביום השביעי ובין ביום השלושים לאבלות. * הגמרא לומדת מנזיר את הדין שנאסר על האבל לגלח את שערו במשך שלושים יום. * הכל מודים כשחל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב. * לדעת רבה: אם קברו את המת ברגל - הרגל אינו עולה לו למנין שלושים וצריך למנות אחר הרגל שלושים יום (כפי שאינו עולה לו הרגל למנין שבעה).
דף כ עמוד א * הגמרא מקשה על רבה, ומביאה אמוראים שהכריעו להלכה שאם קברו את המת ברגל - הרגל כן עולה לו למנין שלושים. * אם התחיל 'לשבת שבעה' אפילו יום אחד או שעה אחת לפני הרגל - הרגל מפסיק ומסיים את השבעה, ולא צריך להמשיך 'לשבת שבעה' אחר הרגל; ויש חולקים וסוברים שהרגל מסיים את ה'שבעה' רק אם ישב שלושה ימים לפני הרגל. * הגמרא מביאה את המקור לכך שאבלות היא שבעה ימים. * הלכה כדעת רבי עקיבא הסובר ש'שמועה קרובה' - נוהגת שבעה ושלשים, 'שמועה רחוקה' - אינה נוהגת אלא יום אחד. דף כ עמוד ב * שמע 'שמועה קרובה' ברגל/בשבת ולמוצאי הרגל/השבת נעשית 'רחוקה' - עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד (כדין 'שמועה רחוקה'). * נחלקו האמוראים אם ב'שמועה רחוקה' קורע או לא קורע. * כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להן - אבל מתאבל עליהן, ואלו הן: אשתו אביו ואמו אחיו ואחותו בנו ובתו. (ונחלקו הדעות מה הדין ב"שניים שלהם").
דף כא עמוד א * הגמרא מביאה את המקור לכך שהאבל צריך לקרוע כאשר הוא עומד ולא כאשר הוא יושב. * אלו דברים שאבל אסור בהן: אסור במלאכה וברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה ובנעילת הסנדל, ואסור לקרות בתנ"ך ולשנות במשנה במדרש ובהלכות ובהש''ס ובאגדות, אך אם היו רבים צריכין לו - אינו נמנע, ובלבד שלא יעמיד תורגמן. * יש מחלוקת תנאים אם עיקר אבלות היא שני ימים או יום אחד (ולכן נחלקו מתי אסור לאבל להניח תפילין - ביום הראשון של ה'שבעה' או גם ביום השני). דף כא עמוד ב * שלושה ימים הראשונים של ה'שבעה' - אסור האבל במלאכה, מכאן ואילך - עושה בצינעא בתוך ביתו. * שלושה ימים הראשונים של ה'שבעה' - אינו הולך האבל לנחם אבלים אחרים, מכאן ואילך - הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין. * בהמשך העמוד, מובאים שני דינים נוספים בהם יש הבדל בין שלושה ימים ראשונים של ה'שבעה' לימים שלאחר מכן. (דין שאלת והשבת שלום, ודין הצטרפות האבל באיחור לאבלים).
דף כב עמוד א * הגמרא מכריעה להלכה כדעת רבי שמעון הסובר שאף קרוב הבא ביום השביעי מצטרף למנין אבלי הבית. * בברייתא מפורטים אחד עשר הבדלים (שנים בעמוד א ותשעה בעמוד ב) בין אבלות על אביו ואמו לעומת אבלות על שאר מתים. * על כל המתים כולן מדחה מטתו (ממהר לקוברם) - הרי זה משובח, על אביו ועל אמו - הרי זה מגונה (אא"כ היה ערב שבת/יו"ט). דף כב עמוד ב * על כל המתים כולן - מסתפר לאחר שלושים יום, על אביו ועל אמו - עד שיגערו בו חבריו. * על כל המתים כולן - נכנס לבית השמחה לאחר שלושים יום, על אביו ועל אמו - לאחר י''ב חדש. (והגמרא מבררת על איזו שמחה מדובר). * חכם שמת - בית מדרשו בטל, אב בית דין שמת - כל בתי מדרשות שבעירו בטילין ונכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן, נשיא שמת - בתי מדרשות כולן בטילין.
