דף ב עמוד א * מסכת יבמות עוסקת בדיני יבום וחליצה, ונחשבת לאחת המסכתות הקשות בש"ס. * המשנה מונה חמש עשרה נשים שפוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם [בתו, בת בתו, בת בנו, בת אשתו, בת בנה, בת בתה, חמותו, אם חמותו, אם חמיו, אחותו מאמו, אחות אמו, אחות אשתו, אשת אחיו מאמו, אשת אחיו שלא היה בעולמו, כלתו]. דף ב עמוד ב * כל חמש עשרה הנשים הללו - אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילונית, צרותיהן מותרות. * הגמרא דוחה את האפשרות שחמש עשרה הנשים המוזכרות במשנה מסודרות לפי סדר החומרה שלהם. * הגמרא דוחה את האפשרות שחמש עשרה הנשים המוזכרות במשנה מסודרות לפי סדר חביבותן (מה שנלמד מדרשה חביב יותר מפסוק מפורש).
דף ג עמוד א * מסקנת הגמרא היא שחמש עשרה הנשים המוזכרות במשנה מסודרות לפי סדר קרבת המשפחה. * "חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום" - הגמרא מבררת: (1) מדוע המשנה נקטה לשון "פוטרות" ולא "אוסרות", (2) מדוע המשנה נקטה "מן החליצה ומן הייבום" ולא "מן הייבום" או "מן הייבום ומן החליצה" או "מן החליצה". דף ג עמוד ב * "חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן... הרי אלו פוטרות צרותיהן..." - הגמרא מבררת מה בא המנין שברישא ("חמש עשרה נשים") ושבסיפא ("הרי אלו") למעט [האפשרויות הם: צרת סוטה, צרת אילונית, צרת ממאנת, צרת מחזיר גרושתו]. * "אשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה" - הברייתא לומדת מהמילה "עליה" שאם נפלה לפניו לייבום אחת מן העריות לא תתייבם, ולומדת מהמילה "לצרור" שגם צרתה לא תתייבם. * המקור לכך שיש עונש כרת למייבם את הערוה או את צרתה הוא מהפסוק "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלו ונכרתו...".
דף ד עמוד א * מדף זה מתחילה סוגיה ארוכה מאוד (שאורכה חמישה דפים) העוסקת בנושא של "עשה דוחה לא תעשה" ומסתעפת לנושא ייבום. * המקור לכך שעשה דוחה לא תעשה הוא מציצית ("לא תלבש שעטנז... גדילים תעשה לך"). * יבמה שנפלה לפני מוכה שחין - לא כופים אותה להתייבם (אלא כופים אותו לחלוץ). * גם מי שלא דורש 'סמוכים' [שיטת לימוד הלומדת הלכות מכך שפסוקים מסוימים סמוכים זה לזה] בכל התורה (כמו רבי יהודה), הרי שבכל זאת בחומש דברים הוא כן דורש. * רבי יהודה חולק על חכמים וסובר שאסור לאדם לשאת את אנוסת אביו ומפותת אביו, והמקור לכך הוא או "משום דמוכח" או "משום דמופנה". דף ד עמוד ב * רבי יהודה דורש 'סמוכים' בכלאיים בציצית או "משום דמוכח" או "משום דמופנה". (והגמרא מקשה ודנה לאורך העמוד בטעם של "משום דמופנה") * בגד כלאיים אסור בלבישה וכן אסור בהעלאה שיש בה הנאה (ולכן מותר למוכרי כסות להעלות את הכסות על כתפם כדי להראותה לקונים כי אין להם הנאה מהעלאה זו). * לדעת תנא דבי רבי ישמעאל: בכל מקום שכתוב בתורה "בגדים" הכוונה היא לצמר ופשתים.
דף ה עמוד א * בגמרא מובאים שלושה ניסיונות (שנדחו) למצוא מקור לשיטת חכמים שעשה דוחה לא תעשה. * התנא בברייתא הראשונה בעמוד סובר ש"הקפת כל הראש שמה הקפה" (איסור "לא תקיפו פאת ראשכם" הוא לא רק כאשר מגלח פאות ראשו בלבד אלא גם כאשר מגלח את כל שערות ראשו). * אין עשה דוחה לא תעשה ועשה. דף ה עמוד ב * למסקנת הגמרא: לדעת חכמים המקור לכך שעשה דוחה לא תעשה נלמד מהמילה "שעטנז". * הגמרא מבררת מה המקור לכך שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. * במילה פסח ותמיד - עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אך הגמרא מבארת מדוע לא ניתן ללמוד מהם לכל שאר לא תעשה שיש בהם כרת.
דף ו עמוד א * הגמרא דוחה שלוש אפשרויות (אחד בסוף העמוד הקודם, אחד בעמוד זה, ואחד בעמוד הבא) למציאת מקור שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. * כהן שאמר לו אביו להיטמא בבית הקברות כדי להשיב אבידה, או שהיתה עומדת האבידה מחוץ לבית הקברות ואמר לו אל תחזיר - לא ישמע לו. * בנין בית המקדש לא דוחה שבת. דף ו עמוד ב * אדם לא צריך להתיירא מהמקדש אלא ממי שהזהיר על המקדש (הקב"ה). * אי זו היא מורא מקדש? לא יכנס אדם בהר הבית במקלו במנעלו בפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו ולא יעשנו קפנדריא ולא ירוק - ואף בזמן שאין בית המקדש קיים. * "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" - לדעת רבי יוסי: הבערה ללאו יצתה, לדעת רבי נתן: לחלק.
דף ז עמוד א * עבודת הקרבנות דוחה שבת. * אם היה רוצח כהן ורוצה לעבוד עבודה - בית-דין שולחים ומביאין אותו למות אלא אם כן היה על גגו של מזבח ועבודה בידו. * הגמרא ממשיכה לברר מדוע היה צורך במילה "עליה" כדי ללמד שאחות אשה שהיא בכרת אינה נדחית מפני עשה של יבום. * דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. * דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש - אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש. דף ז עמוד ב * מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים לגבי מזבח - אף אשם טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח (בנוסף למתן דמים בבהן יד ובהן רגל ואזן הימנית). * הגמרא ממשיכה גם בעמוד זה לברר מדוע היה צורך במילה "עליה" כדי ללמד שאחות אשה שהיא בכרת אינה נדחית מפני עשה של יבום. * אסור לטבול יום להיכנס להר הבית [=מחנה לויה] (לפי פשט הברייתא: מהתורה, לדעת רבי יוחנן: מדרבנן).
דף ח עמוד א * הגמרא מעלה אפשרות שהיתה הוה אמינא להקיש את כל העריות כולן לאשת אח ('היקשא דר' יונה') וללמוד שהן מותרות בייבום, ולכן יש צורך בלימוד מהמילה 'עליה' ללמד שלא ניתן לייבם אחות אשה וכן את שאר העריות. * לדעת רבא: ברור שאסור ליבם ערוה (כי אין עשה [של מצות יבום] דוחה לא תעשה שיש בו כרת [של ערוה]), והלימוד מהמילה 'עליה' בא ללמד שאסור ליבם צרת ערוה. דף ח עמוד ב * מבואר בתחילת העמוד, בניגוד לאמור לעיל, שלדעת רבא הלימוד מהמילה 'עליה' נועד ללמד שצרה שלא במקום מצוה (של יבום) מותרת. * לאחר שנשא את יבמתו - נעשית היא כאשתו, ואם רצה לגרשה מגרשה בגט ואינה צריכה חליצה, ואם רצה להחזיר מחזירה. * אם בא יבם על יבמתו אפילו בעל כרחה - קנאה (ויורשה ומטמא לה ונחשבת לכל דבר כאשתו).
דף ט עמוד א * הגמרא מבארת מה רבי לומד מהגזירה שוה "עליה" "עליה". * הקרבנות שמביאים אם עברו על אחת ממצוות התורה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת: יחיד - כשבה/שעירה, נשיא - שעיר, משיח ובית דין שהורו וטעו - פר. * הקרבנות שמביאים על עבודת כוכבים: יחיד, נשיא, משיח - שעירה, בית דין שהורו וטעו - פר לעולה ושעיר לחטאת. * רבי השיב לקושיית לוי (מדוע המשנה לא נקטה גם אמו אנוסת אביו) בלשון זו: "כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו". (והגמרא מבררת את טעמו). דף ט עמוד ב * רבי שמעון חולק על המשנה וסובר שחייב לחלוץ את 'אשת אחיו שלא היה בעולמו' שנפלה לפניו ליבום [אך אם הוא נולד לפני שייבם אותה אחיו (שלאחר מכן מת) אז פטורה מחליצה]. * בעמוד זה מובא דיבור של רש"י מהארוכים והקשים בש"ס.
דף י עמוד א * בנוסף לתירוץ שבדף הקודם (שהמשנה לא נקטה מקרים השנויים במחלוקת) - מובאים שני תירוצים נוספים לקושיית לוי לרבי (מדוע המשנה לא נקטה גם אמו אנוסת אביו): (א) 'בתרתי לא קמשכחת לה', (ב) המשנה היא כדעת רבי יהודה (האוסר לשאת את אנוסת אביו). * למרות תשובתו של רבי ללוי ("כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו"), לוי הגיה במשנתו והוסיף את המקרה של אמו אנוסת אביו. דף י עמוד ב * החולץ ליבמתו וחזר וקדשה - לדעת ריש לקיש: הוא אסור עליה בלאו והאחים חייבים עליה כרת ועל הצרה כולם חייבים כרת, לדעת רבי יוחנן: בין הוא ובין האחים אסורים עליה ועל הצרה בלאו. (והגמרא מבארת את טעמיהם). * מובאת ברייתא שלכאורה יש בה סתירה פנימית: הרישא כרבי יוחנן והסיפא כריש לקיש.
דף יא עמוד א * הבא על יבמתו ובא אחד מהאחים על צרתה - נחלקו האמוראים אם עבר האח על כרת או על עשה. * היה נשוי לשתי נשים וזינתה האחת תחתיו ויש על כך עדים ומת בלא בנים - היא וצרתה פטורות אף מן החליצה (כי 'טומאה' כתוב בה, כמו בעריות). דף יא עמוד ב * המחזיר גרושתו מן הנישואין - אסורה עליו; המחזיר גרושתו מן האירוסין - לדעת רבי יוסי בן כיפר מותרת, ולדעת חכמים אסורה. * "המחזיר גרושתו משניסת ומת" - הגמרא דנה באריכות במקרה זה מה הדין של גרושתו ומה הדין של צרתה (בנוגע ליבום). * לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם.
דף יב עמוד א * לדעת שמואל: צרת ממאנת אסורה על היבם שמיאנה בו (גזירה משום צרת בתו ממאנת). * לדעת רב אסי: צרת אילונית אסורה (אם הכיר בה כשנשאה שהיא אילונית ואין כאן מקח טעות), ולדעת רבא: מותרת להתייבם. דף יב עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: צרת ממאנת, צרת אילונית, צרת מחזיר גרושתו - כולן מותרות. * לדעת רבי מאיר: שלוש נשים מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו - קטנה (שמא תתעבר ושמא תמות), מעוברת (שמא תעשה עוברה סנדל), מניקה (שמא תגמול בנה וימות). * חכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים שקטנה משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו (שלא תתעבר ותמות) משום שנאמר שומר פתאים ה'. * ישנה מחלוקת אם "בנים הרי הם כסימנים" או עדיפים מסימנים.
דף יג עמוד א * המקור לכך שגם צרת צרתה אסורה - לדעת רב יהודה: מהמילה "לצרור", לדעת רב אשי: מסברא. * הגמרא מקשה ממשנה בפרק שלישי על המשנה בתחילת הפרק הראשון, ומביאה שני תירוצים. * המשנה מונה שש עריות שצרותיהן תמיד מותרות לו (מכיון שעריות הללו לא יכולות להיות נשואות לאחיו מאביו): אמו, אשת אביו, אחות אביו, אחותו מאביו, אשת אחי אביו, אשת אחיו מאביו. * בית שמאי חולקים על בית הלל ומתירים את הצרות (של החמש עשרה עריות) לאחים. (והגמרא בעמוד הבא מביאה שתי דעות לטעם של בית שמאי). דף יג עמוד ב * אע"פ שאלו אוסרים ואלו מתירים אלו פוסלים ואלו מכשירים - לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי. * אין קידושין של אדם מהשוק תופסים ביבמה שעדיין לא חלצה. * כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה (כגון: אלימה, מחנימה, מצרימה, דבלתימה, ירושלימה, מדברה). * בית הלל פוטרים את הצרות (של החמש עשרה עריות) מחליצה ואף מדרבנן, ולא כפי שתיקן רבי יוחנן בן נורי שתהיינה חולצות. * "לא תתגודדו" - לא תעשו אגודות אגודות.
