דף ק עמוד א * שליח שנשלח למכור דבר מה עבור בעל הבית, וטעה השליח והוזיל את המחיר - הגמרא מכריעה להלכה שדינו כדין אלמנה שאפילו בטעות כל שהוא המכר בטל (ולא כדין הדיינים שעד שישית המכר קיים). * רב נחמן פסק כדעת חכמים (ולא כרשב"ג) הסוברים שדיינים ששמו נכסים וטעו בשומא וקבעו מחיר נמוך/גבוה בשישית ממחירם בשוק ומכרו את הנכסים במחיר זה - המכר בטל. * אלמנה או בית דין שמכרו נכסי יתומים - האחריות על היתומים (ולכן אם נמצאת השדה גזולה או משועבדת לאחר וטרפו אותה מן הלוקח בחובו, חוזר הלוקח על היתומים). דף ק עמוד ב * בית דין שמכרו קרקע של יתומים בלא הכרזה - נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין והמכר בטל (ואפילו לא טעו בשומתן). * מטלטלין של יתומים שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר סמוך למיתת אביהם, אך אם יום השוק קרוב מחכים ליום השוק כדי לקבל מחיר גבוה יותר. * רב ושמואל נחלקו אם ל"קטנה [יתומה שהשיאוה אמה או אחיה] היוצאה בגט" יש כתובה או לא.
דף קא עמוד א * הגמרא דוחה את ההצעה שמחלוקת רב ושמואל (אם לקטנה היוצאה בגט יש כתובה) היא מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע. * אשה שאסורה על בעלה באיסור ערוה מדרבנן ('שניות'): בלאות (בגדים שהבעל לבש והתבלו) שאינן קיימות - של נכסי מלוג לא מקבלת כשמגרשה, ושל נכסי צאן ברזל מקבלת. * נשים שאמרו חכמים "אין להן כתובה", כגון הממאנת וחברותיה - אין להן מנה מאתים אבל תוספת יש להן, נשים שאמרו חכמים "יוצאות שלא בכתובה", כגון עוברת על דת וחברותיה - אין להן תוספת וכל שכן מנה מאתים. דף קא עמוד ב * היוצאת משום שם רע - יש מחלוקת אם הפסידה את בלאותיה שהן קיימין. * למסקנת הגמרא: כהן גדול שנשא אלמנה אך לא ידע שהיא אלמנה - אין לה כתובה (ודברי רב הונא החולק על כך נדחו). * המשנה הראשונה בפרק שנים עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדין התחייבות הבעל לתת מזונות לבת אשתו שיש לה מבעל אחר. * המוסר שטר לחברו בפני עדים וכתוב בו "אני חייב לך מנה" ולא חתם - נחלקו האמוראים אם חייב (ונחשב כאילו אמר להם "אתם עדים") או לא.
דף קב עמוד א * הגמרא מביאה שתי הוכחות לכך שהמוסר שטר לחברו בפני עדים וכתוב בו "אני חייב לך מנה" ולא חתם חייב, ודוחה הוכחות אלו. * אין פודים בן בכור לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות. (רש"י) * שטר הלוואה שכתוב בו אחרי חתימת העדים 'פלוני ערב', ופלוני זה מודה שהוא ערב - נחלקו התנאים אם המלווה שבא לגבות את החוב מהערב רשאי לגבות מנכסים בני חורין. * הגמרא דוחה את הצעת רבא שיש מחלוקת תנאים בדין המוסר שטר לחברו בפני עדים וכתוב בו "אני חייב לך מנה" ולא חתם. דף קב עמוד ב * עמדו מצד החתן ומצד הכלה ופסקו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך ולאחר מכן עמד החתן וקידש את האשה קנו התחייבויותיהם זה לזה בדיבור אף בלא קנין - דין זה נאמר אף בבת בוגרת ולא רק בנערה. * לדעת רב אשי: דברים אלו לא ניתנו ליכתב, כדי שלא יבואו לגבות זאת מנכסים משועבדים. * שטר שמקדש בו את האשה, וכתבו לשמה ושלא מדעתה - נחלקו האמוראים אם מקודשת. * בת הניזונת מן הבנים (לאחר מות אביה) - זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לדור אצלם.
דף קג עמוד א * אלמנה משתמשת במדור כדרך שהשתמשה בחיי בעלה, ואם היתומים מכרו את המדור אין תוקף למכירתם, ואם המדור נפל אין היורשים חייבין לבנותו. * "ברכת הבית ברובה" - כפי ריבוי בני הבית כך הוא שיעור הברכה המצויה בבית, שהרבים מסייעים זה לזה ומזלם של הרבים עדיף (ע"פ רש"י). (ולכן היורשים יכולים לומר לאלמנה שהם יתנו לה מזון רק אם היא תדור איתם). * מלשונם של חכמים (במשניות מסויימות) יש ללמוד ברכה, עושר ורפואה. * הגמרא מביאה את צוואתו של רבי בשעת פטירתו ומבארת אותה לאורך רוב הדף, וכן מתארת עניינים נוספים בנוגע לפטירתו. * מצוה מהתורה לכבד את אשת אביך ואת בעל אמך ואת אחיך הגדול. דף קג עמוד ב * רבי ציווה את חכמי ישראל: אל תספדוני בעיירות, והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום, שמעון בני חכם גמליאל בני נשיא חנינא בר חמא ישב בראש. * רבי אפס היה ראש ישיבה לאחר פטירת רבי, ואחריו רבי חנינא בר חמא ראש ישיבה. * מובאות שתי דעות האם רבי חייא נפטר לפני רבי או ההיפך. * מי שמת בערב שבת או במוצאי יום כיפור - סימן יפה לו. * רובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים. * רבי חייא דאג שלא תשתכח תורה מישראל.
דף קד עמוד א * הגמרא מתארת כמה עניינים שאירעו במועד פטירתו של רבי. * בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי. * בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, צדיק פלוני בא, אומר להם: יבואו צדיקים ויצאו לקראתו ואומרים לו יבא בשלום ינוחו על משכבותם. * בשעה שהצדיק נפטר מן העולם שלוש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו, אחת אומרת לו: 'בא בשלום', ואחת אומרת: 'הולך נכחו', ואחת אומרת לו: 'יבא שלום ינוחו על משכבותם'. * כל מדת חכמים כן היא, בארבעים סאה טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן. דף קד עמוד ב * רב נחמן בר יעקב פסק שהלכה כחכמים שאלמנה כל זמן שנשארת בבית בעלה יכולה לגבות כתובתה לעולם, וכל זמן שהיא בבית אביה יכולה עד עשרים וחמש שנה, אא"כ שטר כתובה עדיין אצלה ואז יכולה לגבות לעולם. * נחלקו האמוראים אם הפסידה גם את תוספת הכתובה לאחר עשרים וחמש שנה (במקרים בהם הפסידה את כתובתה). * פרק שלושה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק ברובו בהלכות שנאמרו על ידי "שני דייני גזירות" שהיו בירושלים.
דף קה עמוד א * המשנה ציינה שני דייני גזירות שהיו בירושלים: אדמון וחנן בן אבישלום, ולא ציינה את חנן המצרי (שצויין בברייתא) כי לא היה חשוב כמותם, ולדעת רבי נתן (בברייתא נוספת) גם נחום המדי היה מדייני גזירות. * הנוטל שכר לדון דיניו בטילין; ועל הלוקח שכר בטלה נאמר: "מכוער הדיין שנוטל שכר לדון אלא שדינו דין"; והלוקח שכר בטלה מוכח - מותר. * כמה סמויות עיניהן של מקבלי שוחד - אדם חש בעיניו, נותן ממון לרופא, ספק מתרפא ספק לא, והן נוטלין שוה פרוטה ומסמין עיניהן שנאמר: "כי השוחד יעור פקחים". דף קה עמוד ב * אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום (שהוא עשיר) - יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות - יהרסנה. * לא ידון את הדין למי שהוא אוהב/שונא אותו, כי כך עלול לא לדון דין אמת. * תלמיד חכם שאוהבים אותו בני עירו זה בגלל שהוא לא מוכיח אותם בדברי שמים. * אפילו שוחד דברים אסור לדיין לקחת. * כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים.
דף קו עמוד א * הגמרא מספרת כיצד נערכו הספרים סדר אליהו רבה וסדר אליהו זוטא (שלימד אליהו הנביא את האמורא ענן). * הגמרא מתארת את הכמות המרובה של תלמידים שהיו לגדולי האמוראים. * מבקרי מומים שבירושלים, תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכוהנים, תלמידי חכמים המלמדים הלכות קמיצה לכוהנים, מגיהי ספרים שבירושלים, נשים האורגות בפרכות (של השערים במקדש), ובית גרמו על מעשה לחם הפנים, ובית אבטינס על מעשה הקטרת - היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה. דף קו עמוד ב * יש מחלוקת תנאים האם כלי שרת נעשים ממותר תרומת הלשכה או ממותר נסכים. * לדעת רבי עקיבא: אין עושים סחורה כדי להרוויח במעות של הקדש (כי אין עניות במקום עשירות) ואף לא בשל עניים (שמא יזדמן עני ולא יהא מה לתת לו).
דף קז עמוד א * מי שהלך למדינת הים (ולא שמעו שמת) - רב ושמואל נחלקו אם בית דין יורדים לנכסיו ופוסקים מזונות לאשתו. [בשלושה החודשים הראשונים כולם מודים שלא פוסקים]. * הגמרא מקשה שבע קושיות על שמואל (ארבע בעמוד א ושלוש בעמוד ב, ממשנה אחת ומשש ברייתות) - ומתרצת את כולן. דף קז עמוד ב * היבמה - שלושה חודשים הראשונים ניזונת משל בעלה, מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם. * הגמרא מכריעה להלכה כדעת רב, שבית דין יורדים לנכסי מי שהלך למדינת הים ופוסקים מזונות לאשתו. * הגמרא מכריעה להלכה כדעת רב, שיכולה אשה שתאמר לבעלה "איני ניזונת ואיני עושה".
דף קח עמוד א * שני אנשים המודרים הנאה זה מזה - מותר לכל אחד מהם לתת בשביל השני את מחצית השקל וכן לפרוע לו את חובו וכן להחזיר לו את אבידתו שמצא. (ונחלקו רב אושעיא ורבא אם משנה זו היא כדעת חנן או אף כחכמים). * תורמין את הלשכה מכספי מחצית השקל שנתרמו גם על הכסף האבוד וגם על הכסף הגבוי ואפילו על הכסף העתיד לגבות (ואפילו לא נגבה לאחר מכאן). דף קח עמוד ב * מי שמת והניח בנים ובנות ונכסים מועטים - לדעת ת"ק הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים, ואדמון חולק וטוען "בשביל שאני זכר הפסדתי?!". * טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם - נחלקו האמוראים אם חייב. (והגמרא דנה בביאור דעת חכמים שבמשנה בהתאם למחלוקת זו).
דף קט עמוד א * הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל - לדעת חכמים: תשב הכלה עד שתלבין ראשה ואין החתן מחוייב לשאת אותה או לתת לה גט (ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה דעת חכמים זו היא רק כשהיא זו שפסקה את המעות, ולא כאשר אביה פסק את המעות). * למסקנת הגמרא: לדעת רבי זירא בכל מקום שאמר רבן גמליאל "רואה אני את דברי אדמון" הלכה כמותו אך בשאר המקרים אין הלכה כמותו. * העורר על השדה - אם הוא חתום עליה בעד נחלקו אדמון וחכמים אם איבד את זכותו, אך אם הוא חתום עליה בדיין לא איבד את זכותו. דף קט עמוד ב * אם "עשאה סימן לאחר" איבד את זכותו, אך אם "עשאה סימן לעצמו" לא איבד את זכותו. * "חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה". * מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו - לדעת אדמון: ילך לו בקצרה, ולדעת חכמים: יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר (והגמרא מבררת באיזה מקרה בדיוק נחלקו). * אנשים נוהגים לקרוא "דקל" גם לשני חצאי דקל.
דף קי עמוד א * המוציא שטר חוב על חברו והלה הוציא שמכר לו את השדה - נחלקו אדמון וחכמים אם הראשון יכול לגבות בשטר חוב. (ובגמרא מבואר שמחלוקת זו היא במקום שכותבים שטר ואח"כ נותנים ממון). * שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה - לדעת רב נחמן: זה גובה וזה גובה, ולדעת רב ששת: זה עומד בשלו וזה עומד בשלו. (והגמרא מבארת באיזה מקרה נחלקו). * יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן - בעל חוב חוזר וגובה אותן מהן. דף קי עמוד ב * ישיבת כרכים - קשה (בגלל הדוחק). * שינוי וסת - תחילת חולי מעיים. * הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין, הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין. (והגמרא מבררת מה באה המילה "הכל" לרבות). * הגמרא מבארת שת"ק ורשב"ג נחלקו אם כתובה היא מדרבנן או מדאורייתא. * לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. * כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים. * מובא בתוספות: "היה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בארץ ישראל כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם". * לדעת רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה.
דף קיא עמוד א * שלוש השבועות: שלא יעלו ישראל בחומה, שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי, שלוש שבועות נוספות: שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים. * כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון. * כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח. * כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות. * אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטח לה שהיא בת העולם הבא. * כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא. * אינו דומה לומד מעצמו ללומד מרבו. דף קיא עמוד ב * כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. * עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין בירושלים / עתידים צדיקים שיעמדו במלבושיהן. * עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. * טוב המלבין שיניים לחברו (=מחייך לחברו) יותר ממשקהו חלב.
