דף מז עמוד א * האב זכאי במעשה ידיה של בתו - המקור לכך בנוגע לבתו הנערה הוא מהפסוק " וכי ימכור איש את בתו לאמה", והמקור לכך בנוגע לבתו הקטנה הוא מקל וחומר. * הגמרא מביאה את המקור לכך שהאב זכאי להפר את נדרי בתו ואת המקור לכך שהוא מקבל את גיטה. * יש מחלוקת תנאים אם האבא אוכל פירות בחיי בתו (אם נפלו לה קרקעות בירושה מבית אמה). (והגמרא מבארת את טעם המחלוקת). * כתב האב לבתו בנדונייתה שתכניס לבעלה מטלטלין ומתה בעודה ארוסה - נחלקו התנאים אם זכה בכך בעלה. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת). דף מז עמוד ב * חכמים תיקנו לאשה שתקבל מזונות מהבעל בתמורה לכך שמעשה ידיה לבעלה, ופירקונה (פדיונה מהשבי) תחת פירות, וקבורתה תחת כתובתה. * יש תנא החולק וסובר שמזונות מגיעים לאשה מהתורה ולא מתקנת חכמים.
דף מח עמוד א * האומר: "אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה" - יוציא ונותן כתובה. * "עולה עמו ואינה יורדת עמו" - ת"ק ורבי יהודה נחלקו אם דין זה אמור רק בחיים או גם לאחר מיתה. * מי שנשתטה - בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו, אך מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות - בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו * מי שציוה שלאחר מותו לא יקברוהו מנכסיו - אין שומעין לו, כי לא כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור. דף מח עמוד ב * האמוראים נחלקו לאיזה ענין מועילה מסירת האב את בתו הקטנה או הנערה לשלוחי הבעל שנשלחו על ידו שיביאו אליו את הבת כדי שישאנה. * מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה - הרי זו בחנק. (והגמרא מביאה את המקור לכך).
דף מט עמוד א * בת שמסרה אביה לשלוחי הבעל, וחזרה לבית אביה לפני שבאה לבית הבעל - למרות זאת, אם זינתה דינה בחנק ולא בסקלה. * רב פפא ורב נחמן בר יצחק מביאים הוכחות ממשניות, שאם מסר האב את בתו לשלוחי הבעל ובעודה בדרך זינתה עם אחר, דינה בחנק (ולא בסקילה). * לדעת רבי מאיר ורבי יהודה: מצוה (אך לא חובה) על האב לזון את בנו ובתו, אך לדעת רבי יוחנן בן ברוקא: אין אפילו מצוה בכך. (והגמרא מבארת שהמשנה בעמוד זה יכולה להתפרש ככל אחת מהדעות). דף מט עמוד ב * באושא התקינו שיהא אדם חייב לזון את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים - אך הגמרא מביאה שלוש הוכחות מאמוראים שאין חובה כזו, אך מעירה שזה רק כאשר האב איננו עשיר, אך אם הוא עשיר כופים אותו לזון אותם. * באושא התקינו שאדם הכותב בשטר שמעכשיו כל נכסיו יהיו לבניו - למרות זאת, הוא ואשתו ניזונים מהם, אך הגמרא מסיקה שאין הלכה כך, והכותב כל נכסיו לבניו זכו בו לגמרי ואין האב ואשתו ניזונים מהם.
דף נ עמוד א * המבזבז מעותיו לעניים (לצדקה) - אל יבזבז יותר מחומש (כדי שסופו של דבר לא יצטרך בעצמו לבריות). * באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו (בנחת ובדברים רכים כדי שילמד) עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך יורד עמו לחייו (לרדותו ברצועה ובחוסר לחם). * באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. * "אשרי... עושה צדקה בכל עת" נאמר על: 1. הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים. 2. המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן. * "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד" נאמר על: 1. הלומד תורה ומלמדה. 2. הכותב תנ"ך ומשאילן לאחרים. דף נ עמוד ב * לדעת רב המנונא: תקנת בית דין בתנאי הכתובה שהבנות יזונו מנכסיו לאחר מותו - זה דוקא מקרקעותיו ולא מהמטלטלין שהשאיר אחריו. * הגמרא מביאה דעות שונות בדין זה, אם יזונו דוקא מקרקעותיו (כדעת רב המנונא) או אף ממטלטליו.
דף נא עמוד א * רבא פסק שיש לגבות מקרקעות ולא ממטלטלים - בין לכתובה, בין למזונות הבנות, ובין לצרכי נדוניית הבנות. * גם אם לא כתב לה כתובה - בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, מפני שהוא תנאי בית דין. (ובמשנה מובאים שני דינים נוספים שהם תנאי בית דין) * לדעת רבי מאיר: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות. * לדעת רבי יהודה: "אחריות - טעות סופר". דף נא עמוד ב * הגמרא מביאה שתי אפשרויות ליישב את הסתירה שבין הרישא של המשנה לסיפא של המשנה. * אשת ישראל שנאנסה (ולא צווחה מתחילת האונס ועד סופו) - לדעת אבוה דשמואל: אסורה לבעלה, כי חוששים שמא תחילתה באונס וסופה ברצון, ולדעת רבא (ויש ברייתא כמותו): מותרת. * בגמרא מובאות שלוש דרשות שונות הנלמדות מהפסוק "והיא לא נתפשה".
דף נב עמוד א * אלמנה הנשואה לכהן גדול שנפלה בשבי - נחלקו האמוראים אם בעלה מחוייב לפדותה או לא, אך ממזרת ונתינה הנשואה לישראל שנפלה בשבי - לדעת כולם לא חייב בעלה לפדותה. * נשבית לאחר מיתת בעלה - אין היתומים חייבים לפדותה, ואפילו נשבית בחיי בעלה ואח"כ מת בעלה - אין היתומים חייבים לפדותה (כך מובא בברייתא וכך פסק רבי חייא, ושלא כמו הברייתא הסוברת שאם עד שלא מת בעלה נודע לבעלה שנשבית - היתומים חייבים לפדותה). דף נב עמוד ב * לדעת רבן שמעון בן גמליאל: אין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם, וכן אין פודה בעל את אשתו אם שווי הפדיון גבוה משווי כתובתה. * רפואה שיש לה קצבה - לדעת רבן שמעון בן גמליאל: אינה בכלל מזונות, וגובה אותו מכתובתה. * במשנה מובאים שלושה דברים, שגם אם לא כתב אותם בכתובה חייב בהם, מפני שהם תנאי בית דין. * לדעת רבי שמעון בן יוחאי: הטעם ל"כתובת בנין דכרין" הוא כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. * הגמרא מפרטת מספר דינים וטעמיהם בנוגע ל"כתובת בנין דכרין".
דף נג עמוד א * לדעת רבא: מוכרת כתובתה לאחרים או לבעלה - יש לה 'כתובת בנין דכרין', אך המוחלת כתובתה לבעלה - אין לה 'כתובת בנין דכרין'. * לדעת רבי אלעזר: מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות. * ארוסה שמתה אין לה דין כתובה ואינו חייב לקברה. דף נג עמוד ב * ארוסה יתומה שלא בגרה עדיין - ישנה מחלוקת אמוראים ותנאים אם יש לה מזונות מאחיה או לא. * קטנה יתומה שהשיאוה אחיה ומיאנה בבעלה וחזרה אצלם - יש מחלוקת אם יש לה מזונות מאחיה או לא. * הכונס את יבמתו וילדה לו בת - הגמרא מסתפקת אם יש לה מזונות מהאחים מנכסי האב לאחר מיתת האב.
דף נד עמוד א * בת 'שניה', בת ארוסה, בת אנוסה (לשיטת חכמים) - הגמרא מסתפקת אם יש לה מזונות מהאחים מנכסי האב לאחר מיתת האב. * הגמרא מביאה מספר מקרים בהם האלמנה מאבדת את מזונותיה. * רב ושמואל נחלקו אם הלכה כאנשי יהודה או כאנשי גליל. * כשמגבין בית דין לאלמנה את כתובתה - רב ושמואל נחלקו אם שמין את בגדיה בפרעון כתובה. דף נד עמוד ב * פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בחיובים המוטלים על הבעל ועל האשה מחמת האירוסין או הנישואין. * אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף (וחכמים לא מנעו זאת כדי לא לבייש את מי שאין לו). * 'תנאי כתובה ככתובה דמי' (והגמרא מפרטת ארבע עשרה השלכות הלכתיות בעקבות כך).
דף נה עמוד א * הגמרא מכריעה להלכה ש'כתובת בנין דכרין' לא גובים מנכסים משועבדים. * המייחד מטלטלין לכתובת אשתו ומת והנכסים אבדו - הגמרא מכריעה להלכה שהאשה נפרעת משאר נכסיו ללא שבועה. * אמר לשני עדים לכתוב שטר מתנה ולחתום ולתת אותו למקבל המתנה אך לא עשו העדים קנין על מה שאמר להם - הגמרא מכריעה להלכה שצריך להימלך בו אם לא חזר בו. * האמוראים נחלקו אם הלכה כרבי אלעזר בן עזריה (שאם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין - גובה רק את עיקר הכתובה ללא התוספת). דף נה עמוד ב * תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ואסרה את החולין - לדעת ר"ש שזורי ניתן לשאול את עם הארץ שלקח הימנו הפירות הללו אם הפריש מעשרותיו לפני המכירה ולסמוך על תשובתו. * מתנת שכיב מרע אינה צריכה קנין, שתקנו חכמים שדבריו ככתובים וכמסורים, שלא תיטרף דעתו עליו, ואם בכל זאת כתוב בה קנין - נחלקו רב ושמואל מה דינה.
דף נו עמוד א * הגמרא מכריעה הלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה (שאם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין - גובה רק את עיקר הכתובה ללא התוספת). * הגמרא מתלבטת מה דעתו של רבי אלעזר בן עזריה במקרה שנכנסה לחופה ולא נבעלה ובמקרה שנכנסה לחופה ומיד פירסה נידה. (ומכריעה שבמקרה שנכנסה לחופה גובה הכל). * הגמרא דנה בדעת רבי יהודה באיזה מקרה כותבים שובר. * האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה" - לדעת רבי מאיר: הרי זו מקודשת ותנאו בטל, ולדעת רבי יהודה: בדבר שבממון תנאו קיים. * לדעת רבי יהודה: כתובה היא מדרבנן (וכתובה היא דבר מצוי), ועשו בה חכמים חיזוק יותר מאשר בדיני תורה, ולכן לא מועיל בה תנאי. דף נו עמוד ב * לדעת רבי מאיר: המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל (כמובא לעיל), אך המתנה על תקנת חכמים תנאו קיים, ולדעתו כתובה היא מהתורה. * לדעת רבי יוסי: רשאי הבעל לפחות מדמי תקנת הכתובה אם ירצה (כאשר האשה ידעה ומחלה), ואפילו אם התנה בעל פה לפחות מכתובתה - תנאו קיים. (ולדעת רבי יהודה: רק אם התנה בכתב תנאו קיים).
דף נז עמוד א * הלכה כרבי מאיר בגזירותיו. (ולכן אסור להשהות אשה שאבדה שטר כתובתה, ולא כחכמים הסוברים שאדם יכול להשהות את אשתו בלא כתובה). * מובאת דעתו של רב דימי ודעתו של רבין בביאור דעת רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן, ודברי רבי אבהו ורב פפא בביאור הדברים. * כשיש מחלוקת ואומרים "אלו ואלו דברי אלהים חיים" - לדעת רש"י זה בגלל שלפעמים שייך הטעם הזה ולפעמים הטעם האחר, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט. * מהיום שתובע הבעל את ארוסתו להינשא לו - נותנים לבתולה שנים עשר חודשים להתארגן (להכין תכשיטיה וכדו') (והגמרא מביאה את המקור לכך בעמוד הבא) ולאלמנה שלושים יום. דף נז עמוד ב * קטנה שנתארסה ותבע אותה הבעל להינשא לו - בין היא ובין אביה יכולים לעכב מלהינשא עד שתגדל. * ניתן לפסוק (ללא קידושין) על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה. * בוגרת שעברו עליה שנים עשר חודשים בהיותה בוגרת ונתקדשה - נותנים לה שלושים יום כאלמנה. * מדין תורה בת ישראל המאורסה לכהן אוכלת בתרומה, אלא שחכמים אסרו עליה לאכול בתרומה (שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותה / משום סימפון).
דף נח עמוד א * מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא (שבמשנה בדף הקודם) היא רק במקרה שמדובר על בת כהן המאורסת לכהן (ואם לא נשא אותה כעבור שנים עשר חודשים משתבעה להינשא - לדעת רבי טרפון: אוכלת משלו בתרומה, ולדעת רבי עקיבא: מחצה חולין ומחצה תרומה, ובברייתא מובאות שלוש דעות נוספות). * יבם כהן אינו מאכיל בתרומה את יבמתו כאשר היא עדיין שומרת יבם ולא התייבמה לו, כי היא לא נחשבת ל"קנין כספו". * הטעם להכרעת המשנה ש"אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה" הוא משום "סימפון". דף נח עמוד ב * לדעת רב הונא: יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת משלך ואיני עושה לך כלום אלא לעצמי. [וריש לקיש חולק על רב הונא]. * לדעת רבי מאיר: אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם. * "המקדיש מעשה ידי אשתו... המותר - רבי מאיר אומר הקדש" - נחלקו האמוראים אם המותר לאחר מיתה קדוש או כבר מחיים קדוש (במקרה שמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה).