דף ט עמוד א * המשנה השניה בפרק ממשיכה להביא דוגמאות של 'ידות נדרים'. * האומר "כנדרי רשעים הריני" בשעה שנזיר עובר לפניו - נעשה בכך נזיר. * לדעת רבי מאיר: מי שלא נודר כלל עדיף אפילו יותר מאשר מי שנודר ומשלם, ורבי יהודה סובר הפוך. דף ט עמוד ב * אמרו על הלל הזקן שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו - מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה. * שמעון הצדיק שיבח נזיר מהדרום שקיבל נזירות בגלל שיצרו תקף אותו כאשר ראה בבואה שלו במעיין ולכן נשבע שיגלח את שערו לשמים. (וזה היה המקרה היחידי בו שמעון הצדיק אכל אשם נזיר טמא).
דף י עמוד א * לדעת רבי יהודה: אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה. (ולא מקדישה לפני כן, כדי לא לבוא לידי תקלה). * לדעת רבי יהודה: חסידים הראשונים היו מתאוים להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקב''ה מביא תקלה על ידיהם, מה היו עושים? עומדים ומתנדבים נזירות למקום כדי שיתחייבו קרבן חטאת למקום. (ורבי שמעון חולק). * שמעון הצדיק ורבי שמעון ורבי אלעזר הקפר סוברים שהנזיר הוא חוטא (לדעתם שייך חטא בנזירות ואין ראוי לנזור). * רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה, מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא. * כינויין - רבי יוחנן אמר: לשון אומות הן, רבי שמעון בן לקיש אמר: לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו. דף י עמוד ב * אדם המקדיש בהמה לקרבן לא יאמר "לה' עולה", שחוששים שמא לאחר שיאמר "לה'" יחזור בו ונמצא שהזכיר שם שמים לבטלה, אלא יאמר "עולה לה'". * אם אדם נדר ב"כינויי כינויין" - לדעת בית שמאי אסור ולדעת בית הלל מותר, והגמרא מבארת שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש איננה חופפת למחלוקת תנאים זו. * הגמרא מפרטת דוגמאות ל"כינויי כינויין".
דף יא עמוד א * לדעת רבי מאיר: "כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן - אינו תנאי", ולכן לא אומרים שמכלל לאו אתה שומע הן. * הגמרא מעמידה ומבארת את המשנה (שבסוף העמוד הקודם) כדעת רבי יהודה החולק על רבי מאיר. * המתפיס נדרו בלשון 'כירושלים' - נחלקו התנאים בדעת רבי יהודה אם נדרו חל או לא. דף יא עמוד ב * בברייתא מובא שהאומר "לחולין לא אוכל לך" אין הנדר חל ומותר, והגמרא מביאה שתי דעות אם דעה זו מסתדרת עם דעת רבי מאיר (הסובר שהאומר "לקרבן לא אוכל לך" אסור) או לא. * רמי בר חמא הסתפק מה הדין כאשר מונחים לפניו בשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים ובשר של היתר ואמר שזה (ההיתר) כזה.
דף יב עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא) מביאה שלושה מקורות כדי לפשוט את ספקו של רמי בר חמא, שהסתפק מה הדין כאשר מונחים לפניו בשר זבחי שלמים לאחר זריקה ובשר של היתר ואמר שזה (ההיתר) כזה, אך דוחה את ניסיונות ההוכחות הללו. * איזהו "איסר" האמור בתורה? - אמר: הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שמת בו רבו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראיתי ירושלים בחורבנה (ואמר שמואל: והוא שנדור באותו היום). דף יב עמוד ב * לחמי תודה, שמעיקר דינם צריכים להיות ארבעים חלות (עשר חלות מכל מין), שאפאן בארבע חלות גדולות, חלה אחת לכל מין - יצא. * הגמרא מנסה לתלות את ספקו של רמי בר חמא במחלוקת תנאים (אך דוחה זאת בעמוד הבא).
דף יג עמוד א * למרות שבכור בהמה קדוש מרחם, מצוה להקדישו לשם בכור. * המשנה מבארת לשונות נוספים של נדרים (ברישא של המשנה: האומר קרבן עולה או מנחה או חטאת או תודה או שלמים ומסיים ואומר "שאני אוכל לך" - חל הנדר, ורבי יהודה חולק). דף יג עמוד ב * חומר בנדרים: שהנדרים חלין על המצוה כברשות מה שאין כן בשבועות, וחומר בשבועות: שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ושאין בו ממש מה שאין כן בנדרים. * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, מביאה אופנים שהנדר אינו חל בהם (לדוגמא: האומר לחברו "מה שאוכל ממך יהא עלי כבשר חזיר" או "כעבודת כוכבים" - מותר).
דף יד עמוד א * "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה'" - עד שידור בדבר ה'נדור', ומכאן לומדים שהמתפיס בדבר ה'אסור' אינו נאסר. * האומר "הרי את עלי כבשר אימא כבשר אחותי כערלה וככלאי הכרם" - לא אמר כלום, אך לדעת אביי: מדרבנן צריך להישאל על הנדר (כדי שלא יקל את ראשו בכך), ולדעת רבא: תלמידי חכמים לא צריכים להישאל על הנדר. דף יד עמוד ב * הנודר בתורה - לא אמר כלום, במה שכתוב בה - דבריו קיימין, בה ובמה שכתוב בה - דבריו קיימין (ובגמרא מבואר מדוע נאמר הדין השלישי). * האומר "קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר" - נחלקו האמוראים אם מותר לו לישון היום (שמא ישן למחר). * האומר "קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום" - לדעת כולם מותר לו לישון היום.
דף טו עמוד א * הגמרא מקשה ממשנתנו על רב יהודה הסובר שהאומר "קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר" אל ישן היום שמא ישן למחר, ומביאה שני תירוצים. * האומר "שבועה שלא אישן שלשה ימים" - מלקין אותו (משום שבועת שוא) וישן לאלתר (אם ירצה). * דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור - אי אתה רשאי להתירם בפניהם (מדרבנן, והסמיכו על הפסוק: "לא יחל דברו"). דף טו עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) ממשיכה להקשות על רב יהודה ממקורות נוספים, ומתרצת. * אשה האומרת לבעלה "קונם הנאת תשמישי עליך" - כופה אותה ומשמשתו, כי אינה יכולה לאסור זאת עליו כי היא משועבדת לו לכך (וכן הוא אליה). * אין מאכילים לו לאדם דבר האסור לו (ולכן אשה שאמרה לבעלה "קונם הנאת תשמישך עלי" - אסור).
דף טז עמוד א * האומר: "לקרבן לא אוכל לך" - רבי מאיר אוסר, והאומר: "לא לקרבן" - מותר. * במשנה נאמר שהאומר "הא שבועה שאוכל לך" - אסור, ואביי מפרש שלפעמים משמעות המילה "שאוכל" היא "שלא אוכל", ואילו רב אשי טוען שיש להגיה ולגרוס במשנה "שאי אוכל". * חומר בנדרים מבשבועות: שהנודר לא לקיים מצוה - נדרו חל, אך הנשבע שלא לקיים מצוה - אין השבועה חלה. דף טז עמוד ב * האומר "ישיבת סוכה עלי" - אסור לישב בסוכה, אך האומר "שבועה שלא אשב בסוכה" - לא חלה השבועה. * בגמרא מובאים שני מקורות לכך שאין נשבעים לעבור על המצוות (ואם נשבע וקיים את המצוה פטור) - מקור אחד מלמד שפטור במקרה זה מקרבן שבועה ומקור שני מלמד שאינו עובר במקרה זה על הלאו של לא יחל דברו.
דף יז עמוד א * "יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה". * אם אמר "הריני נזיר היום הריני נזיר למחר" - לדעת כולם: חלה נזירות על נזירות. * אם אמר "הריני נזיר היום הריני נזיר היום" - לדעת רב הונא: אין חלה נזירות על נזירות, ולדעת שמואל: כן חלה נזירות על נזירות. דף יז עמוד ב * לדעת רבה יוצא שסובר שהאומר "שבועה שלא אוכל תאנים" וחזר ואמר "שבועה שלא אוכל תאנים וענבים" - מיגו (מתוך) שחלה השבועה (השניה) על הענבים חלה גם על התאנים, ורב הונא חולק. * לאחר שהקושיה הראשונה (מסוף העמוד הקודם) על רב הונא נשארה בקושיה, הגמרא ממשיכה בעמוד זה להקשות שתי קושיות נוספות (ובעמוד הבא קושיה נוספת) על רב הונא, ומתרצת.
דף יח עמוד א * כוונת הברייתא, שאמרה ששבועה חמורה מנדר, היא שכתוב בשבועה "לא ינקה". * האומר "שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל" ואכל - אינו חייב מלקות אלא על השבועה הראשונה, אבל לדעת רבא: אם נשאל לחכם על השבועה הראשונה והחכם התירה הרי שהשבועה השניה חלה עליו. דף יח עמוד ב * "סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל" (=נדר שיש בו שתי משמעויות, אחת להקל ואחת להחמיר, מפרשים את הלשון כמשמעות החמורה וחל הנדר, אא"כ פירש הנודר שכוונתו למשמעות שאינה מועילה לנדר, ואז דנים להקל). * במשנה במסכת טהרות נאמר ש"ספק נזירות להקל", ובניגוד למשנה שלנו שבה נאמר ש"סתם נדרים להחמיר", והגמרא מציעה לתלות מחלוקת זו במחלוקת התנאים רבי אליעזר וחכמים, אך דוחה הצעה זו בעמוד הבא, ומסיקה שזו מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון.
דף יט עמוד א * ולד שהוא ספק בכור (בין בכור אדם בין בכור בהמה) - המוציא מחבירו עליו הראיה (אך מכל מקום ספק בכור בהמה אסור בגיזה ועבודה). * לדעת רבי אליעזר: אין טומאה למשקין כל עיקר. * "הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור" והלך ומצאו שנגנב או שאבד - רבי יהודה מתיר ורבי שמעון אוסר. דף יט עמוד ב * לדעת רבי יהודה (לפי רבא): בתרומה - אדם מכניס עצמו לספק, בנזיר - אין אדם מכניס עצמו לספק. * נזיר עולם ודאי - אם הכביד שערו עליו, מיקל משער ראשו ומספר ממנו קצת בדרך שינוי בתער ומביא שלוש בהמות לתגלחת נזירותו, מה שאין כן בספק נזיר עולם. * לדעת רבי יהודה משום רבי טרפון: "לא ניתנה נזירות אלא להפלאה" (אין הנזירות חלה אלא כשמקבלה בלי שום תנאי). * רבי אלעזר ברבי צדוק חולק על רבי יהודה הסובר שספק תרומה וחרמים להחמיר (ודעתו היא זו המופיעה בסיפא של משנתנו).
דף כ עמוד א * אל תהי רגיל בנדרים - שסופך למעול אפילו בשבועות, ואל תהי רגיל אצל עם הארץ - שסופו להאכילך טבלים, אל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ - שסופו להאכילך תרומה, ואל תרבה שיחה עם האשה - שסופך לבוא לידי ניאוף. * כל הצופה בנשים - סופו בא לידי עבירה. * סימן יפה באדם שהוא ביישן, כי הבושה מביאה לידי יראת חטא. * כל אדם המתבייש - לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים - בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. דף כ עמוד ב * כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו - עושה (ושלא כדעת רבי יוחנן בן דהבאי). * "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" - מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר. * "וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי" - אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות (בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה). * המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בסוף עמוד זה, מונה ארבעה סוגי נדרים שהם מותרים.
