דף נז עמוד א
* אם שיעור האונאה היה ביותר משישית - בקרקעות: המקח בטל, בהקדשות: מחלוקת אמוראים.
* לדעת שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה - מחולל.
* המחלל בהמת הקדש בעלת מום על בהמת חולין - יצאה לחולין, ועליו לשלם את ההפרש במידה ובהמת החולין היתה שוה פחות מבהמת ההקדש (ונחלקו האמוראים אם חובת תשלום זו היא מהתורה או מדרבנן, ובגמרא דנו בביאור מחלוקת זו).

דף נז עמוד ב
* בברייתא נאמר שאין ריבית להקדש, ונחלקו רב הושעיא ורב פפא בביאור דברי הברייתא.
* לדעת שמואל: כשבונים בנין במקדש - אין בונים אותו מאבנים של הקדש, אלא בונים באבנים של חול ורק כשתסתיים הבנייה מקדישים את האבנים.
* הגמרא מביאה את המקורות לדין המשנה (שבדף הקודם) בנוגע לעבדים שטרות קרקעות והקדשות (שאין בהן תשלומי כפל, ואף לא תשלומי ארבעה וחמשה, ושומר חנם אינו נשבע שלא פשע בשמירתם, ושומר שכר אינו משלם אם נגנבו או אבדו).

דף נח עמוד א
* במשנה (נו ע"א) מובא ששומר חנם אינו נשבע על הקדשות אם טוען שנגנבו ממנו, והגמרא מקשה על כך ממשנה בשקלים ומביאה שלושה תירוצים (והשני נדחה).
* שומר שכר שחייב עצמו במעשה קנין לשלם להקדש אם יארע נזק בשמירתו - חייב.

דף נח עמוד ב
* המוכר ספר תורה אין לו אונאה לפי שאין קץ לדמיה, המוכר בהמה ומרגלית אין להם אונאה מפני שאדם רוצה לזווגן. (לכל אלו אין אונאה עד כפליים).
* כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים, לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך. (והגמרא מביאה דוגמאות נוספות לאונאת דברים).
* גדול אונאת דברים מאונאת ממון.
* כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים.
* כל היורדים לגיהנום עולים חוץ משלושה שיורדים ואין עולים, ואלו הם: הבא על אשת איש והמלבין פני חברו ברבים והמכנה שם רע לחברו.

דף נט עמוד א
* נוח לו לאדם שיבא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חברו ברבים.
* המלבין את פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.
* נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.
* לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו (שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה).
* מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה אך לא ננעלו שערי דמעות.
* כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנום. (והגמרא מביאה שתי לישנות המבארות באלו מקרים יש לאיש לשמוע לעצת אשתו ובאלו לא).
* כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.
* הכל נפרע הקב"ה בידי שליח חוץ מאונאה.
* שלושה אין הפרגוד ננעל בפניהם: אונאה וגזל ועבודה זרה.
* אין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה.
* לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו.


דף נט עמוד ב
* הגמרא מביאה את הסיפור המפורסם על "תנורו של עכנאי", שבעקבותיו נידו את רבי אליעזר.
* עמד רבי יהושע על רגליו ואמר "לא בשמים היא", שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול. (ואליהו אמר שבאותה שעה הקב"ה חייך ואמר "נצחוני בני נצחוני בני").
* המאנה/הלוחץ את הגר עובר בשלושה לאוין.
* מום שבך אל תאמר לחברך.

דף ס עמוד א
* במשנה ובגמרא מבואר באלו תנאים מותר למוכר לערב דבר מה נוסף באוכל שמוכר.
* רבי אלעזר מדייק מהמשנה שכל מקום שנאמר במשנה "באמת אמרו" כך היא ההלכה.
* רבי אחא מתיר לערב אוכל ממינים שונים ולמוכרו, ואין המוכר צריך להודיע לקונה על כך, במקרים בהם יכול הקונה לטועמו קודם שהוא קונה אותו.
* לדעת רבי יהודה אסור לחנווני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות מפני שהוא מרגילם לבוא אצלו, וחכמים מתירים כי חברו החנווני יכול לחלק דבר אחר ויבואו גם אליו.
* לדעת רבי יהודה אסור למכור בזול מפני שמרגיל לבוא אצלו ומקפח מזונות חברו, וחכמים מתירים.

דף ס עמוד ב
* רבי אחא מתיר למוכר לייפות את סחורתו בדבר הנראה לעין הקונה.
* בגמרא מבואר באלו אופנים מותר למוכר לייפות את סחורתו.
* פרק חמישי ("איזהו נשך"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני ריבית.
* המלווה בריבית עובר בשני לאוין (איסור 'נשך' ואיסור 'מרבית').

דף סא עמוד א
* רבינא מביא את המקור לכך שיש למלוה איסור נשך באוכל וריבית בכסף (ומבארת הגמרא שלא חלק על הברייתא שהובאה קודם לכן שלמדה זאת מגזירה שוה).
* רבא מסביר מדוע התורה היתה צריכה לכתוב לאו נפרד בריבית בגזל ובאונאה, ולא היה ניתן ללמוד אחד מחברו.

דף סא עמוד ב
* בגמרא מבואר מדוע התורה כתבה "לא תגנובו" ולאו במשקלות (והרי ניתן ללמוד אותם מריבית ואונאה).
* אסור לגנוב גם אם בדעתו להחזיר את הגניבה ואינו גונב אלא כדי לצער את חברו או אם גונב מתוך מטרה לשלם כפל לחברו (שרוצה לההנותו).
* במצות ריבית ציצית ומשקלות אפשר לרמות את הבריות בלא שיבחינו בכך, ולכן הזכירה בהם התורה את יציאת מצרים לרמז שהקב"ה שהבחין מיהו בכור ביציאת מצרים יבחין גם ברמאותו ויפרע ממנו.
* התורה הזכירה את יציאת מצרים בפרשיית שרצים כדי לרמז שהקב"ה שהבחין מיהו בכור ביציאת מצרים עתיד להיפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאים בקרבי דגים טהורים ומוכרן לישראל.
* אמר הקב"ה: אילמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים - דיי.
* ריבית מהתורה (ריבית קצוצה) - נחלקו האמוראים אם בית דין כופים את המלווה להחזיר כאשר הלווה תובע אותו, וריבית דרבנן (אבק ריבית) - לדעת כולם לא כופים אותו.

דף סב עמוד א
* שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים שמספיק רק לאחד מהם - לדעת בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, ולדעת רבי עקיבא ישתה מי שהקיתון שלו ("וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך").
* הגמרא מקשה שתי קושיות (משתי ברייתות) על דעתו של רבי יוחנן הסובר שגם בריבית מהתורה בית דין לא כופים את המלווה להחזיר כאשר הלווה תובע אותו.
* עוברים על ריבית כבר בשעת כתיבת שטר החוב אפילו שעדיין לא נגבתה הריבית.

דף סב עמוד ב
* רב ספרא סובר (למסקנת הגמרא) שבריבית מהתורה (ריבית קצוצה) בית דין כופים את המלווה להחזיר כאשר הלווה תובע אותו, ובריבית מוקדמת ובריבית מאוחרת לא כופים את המלווה להחזיר.
* מהמשנה (ס ע"ב) משמע שכשאין למוכר יין יש איסור ריבית במה שמתחייב לתת לקונה יין בשווי דמי החיטים שחייב לו אע"פ שכבר יצא השער של היין ובניגוד למשנה להלן (עב ע"ב) הסוברת שמותר אם יצא השער של היין - והגמרא מביאה שלושה תירוצים לישוב הסתירה.
* בברייתא של רב ספרא מובא מקרה שמותר מעיקר הדין אך אסור מדרבנן מפני הערמת ריבית.

דף סג עמוד א
* רבא היה רגיל לתרץ משניות שסתם רבי כברייתא שסתם רבי אושעיא.
* רבא למד שלושה דינים מהברייתא של רבי אושעיא.
* עושים אמנה בפירות (מותר לתת מעות תמורת פירות לפי השער של עכשיו אע"פ שייתן לו את הפירות לאחר זמן ואפילו אם הפירות יתייקרו), ונחלקו האמוראים אם עושים אמנה בדמים (אם מותר במקרה הנ"ל לתת את שווי הפירות).

דף סג עמוד ב
* רבה ורב יוסף מפרשים את טעם ההיתר לפסוק על הפירות אם יצא השער שבשוק ואע"פ שאין לו למוכר פירות כלל.
* מי שפוסק על הפירות לפני שיצא השער הברור בשוק, אלא יצא רק שער זול של הקוצרים הראשונים - צריך הוא להיראות למוכר בבית הגרנות, כדי להראות שכוונתו גמורה לקנות ממנו.
* "אמר רב נחמן: כללא דרביתא: כל אגר נטר ליה - אסור" (כל שכר שמשלם עבור המתנת מעות אסור). (והגמרא מביאה שני דינים נוספים שאמר רב נחמן).

דף סד עמוד א
* הגוזל את חברו ולאחר זמן כשקנה ממנו מקח ונתן לו כסף הוסיף עליהם את דמי הגזילה והבליע אותם בחשבון (שהיה מתבייש לומר לו "הרי גזילתך") - יצא ידי השבה.
* אדם שנתן מעות לבעל גינה בתמורה לדלועים קטנים שבגינתו אך אמר לו בעל הגינה שייתן לו לאחר זמן בעד מעותיו דלועים גדולים וכעת אין לו דלועים גדולים אלא שהקטנים יגדלו לאחר זמן - יש שתי לישנות בגמרא אם מותר.
* מותר לו לאדם לומר לחברו: הילך ארבעה זוזים עבור חבית יין, ואם תחמיץ הרי היא ברשותך ואחריותך עליה, ואם תתייקר או תוזל הרי היא ברשותי, שאני מקבל עלי את אחריות ההפסד אם יוזל המחיר.

דף סד עמוד ב
* המלווה כסף לחברו (ולא קצץ לו הלווה שידור בחצירו תמורת ההלוואה) - נחלקו שתי לישנות בגמרא אם אסור למלווה לדור בחצר הלווה בחינם מפני שנראה כריבית.
* התופס בכוח את עבדו של חברו (שאינו בעל חובו) והכריחו לעשות עבורו מלאכה - פטור מלשלם לבעל העבד, כי נוח לבעליו שיעשה העבד מלאכה כדי שלא יתרגל להיות עצלן.

דף סה עמוד א
* מובאות שתי מחלוקות של אביי ורבא בדיני השבת ריבית קצוצה באופנים מסויימים.
* כאשר המוכר דורש מחיר מסויים עבור המכירה, אך מאפשר לשלם בתשלומים ובסכום כולל גבוה יותר - הרי זו ריבית ואסור.
* מן הדין אין חיוב על השוכר לשלם תמורת השכירות עד סוף זמן השכירות.
* הגמרא מביאה שלוש מימרות של אמוראים בנוגע להיתרים של "טרשא" באופנים שונים.

דף סה עמוד ב
* אדם שמכר שדה לחברו ונתן הלוקח מקצת מדמי השדה - בברייתא (ששנה רב ספרא) מובאים ארבעה חילוקי דינים בענין אכילת הפירות במשך הזמן עד שישלם הלוקח את שאר דמי השדה.
* שיטת רבי יהודה היא ש"צד אחד בריבית מותר" (=כל מקח שלפי התנאים שהתנו בו אפשר שיבואו לידי ריבית ואפשר שלא יבואו לידי ריבית - מותר) - הגמרא מביאה שלושה דינים מברייתות שלא כדעת רבי יהודה.

דף סו עמוד א
* הגמרא מביאה שני מקרים בהם הבטחה של צד אחד לא מחייבת אותו לקיימה, כיון שההבטחה נאמרה כדברי תנחומים בלבד לפטם את ליבו של הצד השני ולא היתה באמת כוונתו לכך ("פטומי מילי בעלמא הוא").
* במשנה (סה ע"ב) נאמר שאם הלוהו על משכון של שדהו ואמר לו המלוה שאם לא יפרע לו עד לאחר שלוש שנים תהיה השדה שלו דבריו קיימים - ונחלקו הדעות בסוגייתנו אם תנאי זה מועיל לקנות את כל השדה אפילו אם התנה כך לאחר מתן מעות.
* רב נחמן (לאחר שחזר בו) סובר שאפילו התנו כך בשעת מתן מעות לא קנה המלוה כלום, והגמרא דנה בביאור דבריו.

דף סו עמוד ב
* רוב העמוד עוסק בדיני אסמכתא (התחייבות שמתחייב אדם לחברו בתנאי מסויים, ובטוח שיוכל לקיים את התנאי, ולבסוף לא קיימו).
* לדעת רבה: כל התחייבות שאינה מוחלטת (שתלה את הדבר 'אם' לא יעשה את מה שהבטיח) הרי זו אסמכתא ולא קונה.
* רב נחמן סובר שמחילה בטעות נחשבת מחילה (אא"כ הדבר נראה כריבית).

דף סז עמוד א
* במכירה על תנאי שאם ירצה המוכר יחזיר את המעות ויקבל את השדה - נחלקו רבה בר רב הונא ורבינא אם על הלוקח לשלם למוכר עבור הפירות שאכל כשהיתה השדה ברשותו.
* "משכנתא באתרא דמסלקי" (במקום שנהגו לסלק את המלוה מהקרקע בכל עת שתשיג יד הלוה למעות) - במקרה בו אכל המלוה מן הפירות כשיעור הסכום שחייב לו הלוה, נחלקו רבא ורב אשי אם רשאי הלוה לסלק את המלוה מן הקרקע בלא כלום (שטוען שהפירות שאכל הם בדמי הקרן של ההלואה).

דף סז עמוד ב
* "משכנתא באתרא דמסלקי" - לא יאכל המלוה את הפירות של הקרקע, מפני שיש בזה איסור אבק ריבית, אלא אם כן הוא מנכה לו חלק קצוב מן החוב על כל שנה שאוכל מן הפירות [אך תלמיד חכם צריך להימנע מכך, והגמרא מבררת באיזה אופן יכול תלמיד חכם לאכול את הפירות].
* "משכנתא באתרא דמסלקי" - אין בעל חוב גובה הימנה ואין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטתה.
* "משכנתא באתרא דמסלקי" - אם התנה בשעת מתן מעות על מנת שלא תוכל לסלקני עד כך וכך שנים, התנאי חל.
* "משכנתא באתרא דלא מסלקי" - אם אמר המלוה ללוה שהוא יסתלק אם הלוה יפרע לו את החוב בתוך זמנו, נחלקו האמוראים אם צריך הלוה לעשות מעשה קנין מן הלוה כדי שלא יוכל לחזור בו.

דף סח עמוד א
* סתם משכנתא זמנה הוא שנה אחת (ואפילו "באתרא דמסלקי"), ורק לאחר שנה יכול הלוה לסלק ממנה את המלוה במעות.
* "משכנתא" נקראת כך לרמז ש"שכונה גביה" (שהמלוה נחשב שכן של השדה, ולכן הוא קודם ל"דינא דבר מצרא").
* רבא פוסק שאין הלכה לא כ"טרשי פפונאי" ולא כ"שטרי מחוזנאי" ולא כ"חכירי נרשאי". (והגמרא מבארת מה הכוונה).
* 'עיסקא' מותרת רק אם נותן לו בעל הממון למתעסק שכר על מה שהוא מתעסק במחציתו של בעל הממון כפועל בטל.

דף סח עמוד ב
* נחלקו התנאים מהו שיעור השכר שצריך בעל הממון לתת למתעסק כדי שלא יהיה בזה איסור ריבית - לדעת רבי מאיר: אין הגבלה בשיעור השכר, ובלבד שיפסוק עמו מתחילה סכום מסוים לשם שכר, לדעת רבי יהודה: אפילו לא פסק עמו שכר כלל אלא שנתן לו מעצמו דבר מועט, לדעת רבי שמעון בן יוחאי (כדעת המשנה): שכר כפועל בטל (היינו כפי שהיה פועל כמוהו רוצה לקבל כדי להיבטל ממלאכתו ולעסוק במלאכה קלה זו).
* אופן נוסף בו 'עיסקא' מותרת היא כאשר המתעסק מקבל תוספת רווח בעיסקה יותר ממה שהיה מגיע לו לפי חלק ההלוואה (ואז זה נחשב לשכר עבור עיסוקו בחלק הפיקדון). (כך נלמד מדברי רבא בסיפור על בני רב עיליש).