דף סה עמוד א * מובאות שתי מחלוקות של אביי ורבא בדיני השבת ריבית קצוצה באופנים מסויימים. * כאשר המוכר דורש מחיר מסויים עבור המכירה, אך מאפשר לשלם בתשלומים ובסכום כולל גבוה יותר - הרי זו ריבית ואסור. * מן הדין אין חיוב על השוכר לשלם תמורת השכירות עד סוף זמן השכירות. * הגמרא מביאה שלוש מימרות של אמוראים בנוגע להיתרים של "טרשא" באופנים שונים. דף סה עמוד ב * אדם שמכר שדה לחברו ונתן הלוקח מקצת מדמי השדה - בברייתא (ששנה רב ספרא) מובאים ארבעה חילוקי דינים בענין אכילת הפירות במשך הזמן עד שישלם הלוקח את שאר דמי השדה. * שיטת רבי יהודה היא ש"צד אחד בריבית מותר" (=כל מקח שלפי התנאים שהתנו בו אפשר שיבואו לידי ריבית ואפשר שלא יבואו לידי ריבית - מותר) - הגמרא מביאה שלושה דינים מברייתות שלא כדעת רבי יהודה.
דף סו עמוד א * הגמרא מביאה שני מקרים בהם הבטחה של צד אחד לא מחייבת אותו לקיימה, כיון שההבטחה נאמרה כדברי תנחומים בלבד לפטם את ליבו של הצד השני ולא היתה באמת כוונתו לכך ("פטומי מילי בעלמא הוא"). * במשנה (סה ע"ב) נאמר שאם הלוהו על משכון של שדהו ואמר לו המלוה שאם לא יפרע לו עד לאחר שלוש שנים תהיה השדה שלו דבריו קיימים - ונחלקו הדעות בסוגייתנו אם תנאי זה מועיל לקנות את כל השדה אפילו אם התנה כך לאחר מתן מעות. * רב נחמן (לאחר שחזר בו) סובר שאפילו התנו כך בשעת מתן מעות לא קנה המלוה כלום, והגמרא דנה בביאור דבריו. דף סו עמוד ב * רוב העמוד עוסק בדיני אסמכתא (התחייבות שמתחייב אדם לחברו בתנאי מסויים, ובטוח שיוכל לקיים את התנאי, ולבסוף לא קיימו). * לדעת רבה: כל התחייבות שאינה מוחלטת (שתלה את הדבר 'אם' לא יעשה את מה שהבטיח) הרי זו אסמכתא ולא קונה. * רב נחמן סובר שמחילה בטעות נחשבת מחילה (אא"כ הדבר נראה כריבית).
דף סז עמוד א * במכירה על תנאי שאם ירצה המוכר יחזיר את המעות ויקבל את השדה - נחלקו רבה בר רב הונא ורבינא אם על הלוקח לשלם למוכר עבור הפירות שאכל כשהיתה השדה ברשותו. * "משכנתא באתרא דמסלקי" (במקום שנהגו לסלק את המלוה מהקרקע בכל עת שתשיג יד הלוה למעות) - במקרה בו אכל המלוה מן הפירות כשיעור הסכום שחייב לו הלוה, נחלקו רבא ורב אשי אם רשאי הלוה לסלק את המלוה מן הקרקע בלא כלום (שטוען שהפירות שאכל הם בדמי הקרן של ההלואה). דף סז עמוד ב * "משכנתא באתרא דמסלקי" - לא יאכל המלוה את הפירות של הקרקע, מפני שיש בזה איסור אבק ריבית, אלא אם כן הוא מנכה לו חלק קצוב מן החוב על כל שנה שאוכל מן הפירות [אך תלמיד חכם צריך להימנע מכך, והגמרא מבררת באיזה אופן יכול תלמיד חכם לאכול את הפירות]. * "משכנתא באתרא דמסלקי" - אין בעל חוב גובה הימנה ואין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטתה. * "משכנתא באתרא דמסלקי" - אם התנה בשעת מתן מעות על מנת שלא תוכל לסלקני עד כך וכך שנים, התנאי חל. * "משכנתא באתרא דלא מסלקי" - אם אמר המלוה ללוה שהוא יסתלק אם הלוה יפרע לו את החוב בתוך זמנו, נחלקו האמוראים אם צריך הלוה לעשות מעשה קנין מן המלוה כדי שלא יוכל לחזור בו.
דף סח עמוד א * סתם משכנתא זמנה הוא שנה אחת (ואפילו "באתרא דמסלקי"), ורק לאחר שנה יכול הלוה לסלק ממנה את המלוה במעות. * "משכנתא" נקראת כך לרמז ש"שכונה גביה" (שהמלוה נחשב שכן של השדה, ולכן הוא קודם ל"דינא דבר מצרא"). * רבא פוסק שאין הלכה לא כ"טרשי פפונאי" ולא כ"שטרי מחוזנאי" ולא כ"חכירי נרשאי". (והגמרא מבארת מה הכוונה). * 'עיסקא' מותרת רק אם נותן לו בעל הממון למתעסק שכר על מה שהוא מתעסק במחציתו של בעל הממון כפועל בטל. דף סח עמוד ב * נחלקו התנאים מהו שיעור השכר שצריך בעל הממון לתת למתעסק כדי שלא יהיה בזה איסור ריבית - לדעת רבי מאיר: אין הגבלה בשיעור השכר, ובלבד שיפסוק עמו מתחילה סכום מסוים לשם שכר, לדעת רבי יהודה: אפילו לא פסק עמו שכר כלל אלא שנתן לו מעצמו דבר מועט, לדעת רבי שמעון בן יוחאי (כדעת המשנה): שכר כפועל בטל (היינו כפי שהיה פועל כמוהו רוצה לקבל כדי להיבטל ממלאכתו ולעסוק במלאכה קלה זו). * אופן נוסף בו 'עיסקא' מותרת היא כאשר המתעסק מקבל תוספת רווח בעיסקה יותר ממה שהיה מגיע לו לפי חלק ההלוואה (ואז זה נחשב לשכר עבור עיסוקו בחלק הפיקדון). (כך נלמד מדברי רבא בסיפור על בני רב עיליש).
דף סט עמוד א * המוסר בהמה לרועה בשומא על מנת שיחלקו בשוה בשכר/בהפסד ואמר בעל הבהמה לרועה שמה שתשביח הבהמה יותר משליש ממה ששוה עתה יהיה שלו בשכר טרחתו ויש כאן ספק שכר כי אולי הבהמה לא תשביח - לדעת שמואל יש בזה חשש ריבית ולדעת רב נחלקו התירוצים בגמרא אם מתיר. * "השם בהמה לחברו" - בברייתות מבואר עד מתי חייב לטפל בה ובוולדותיה. * לדעת רב נחמן: מעות הרי הם כמחולקות ועומדות, וראוי כל אחד מהשותפים ב'עיסקא' ליטול את חלקו ולהיפרד מן השותפות בכל עת שירצה. דף סט עמוד ב * מותר לאדם לתת כסף לחברו ולבקש ממנו להלוות לפלוני, ואין בכך משום ריבית. [כי לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה]. * מותר לאדם לתת כסף לחברו ולבקש ממנו שיבקש מפלוני שילווה לו, ואין בכך משום ריבית. * "מפריז אדם על שדהו ואינו חושש משום ריבית" (=השוכר שדה מחברו בחכירה רשאי לבקש ממנו סכום כסף נוסף בהלואה שאותו ישקיע בשדה, ובתמורה לכך שישלם לו דמי חכירות גבוה יותר). * אם השוכר לא מקבל על עצמו את ההפסד של הוזלת המחירים בזמן השכירות אין זה נחשב להלואה.
דף ע עמוד א * רב ענן טוען בשם שמואל שמותר לאפוטרופוס של יתומים להלוות את כספם בריבית, אך רב נחמן דוחה את הוכחתו משמואל. * "מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד" (=עיסקא בה מסכמים שאם יהיו הפסדים אז לא יפסידו היתומים כלום). *הגמרא מבארת מה ניתן לעשות במעות של יתומים כדי שלא יאבדו. דף ע עמוד ב * במשנה נאמר "אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו''ם", והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת בכורות, ומתרצת. * כל שיש יד נוכרי באמצע - פטור מהבכורה (ולכן בהמות המשועבדות לנוכרי תמורת חובו פטורות מהבכורה). * במשנה נאמר שמותר ללוות ולהלוות לנוכרים בריבית, אך לדעת רב נחמן יש איסור מדרבנן לישראל להלוות לנוכרי בריבית והמשנה התירה רק בכדי חייו או לתלמידי חכמים.
דף עא עמוד א * עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין. * כל המלוה ברבית - נכסיו מתמוטטין (מתמוטטין ואינן עולין). * רבי אמר " גר צדק האמור לענין מכירה וגר תושב האמור לענין רבית איני יודע מה הוא", והגמרא מבארת את דבריו. * אין הגר נקנה בעבד עברי, ואין אשה קונה עבד עברי. * גר יכול לקנות עבד עברי אבל דינו יהיה כגוי שקנה עבד עברי (שאינו מורישו לבניו). * אלמנה לא תגדל כלב ולא תארח תלמיד חכם בביתה. * מותר להלוות לגר תושב בריבית, וכן יש מצוה להחיותו. דף עא עמוד ב * הסוגיה עוסקת בביאור הדין המובא בברייתא "מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל". * למסקנת הגמרא (בניגוד לדעת רב אשי): (1) אין שליחות לנוכרי בכל התורה כולה (ולא רק בתרומה). (2) גם הישראל אינו נעשה שליח לנוכרי (בנוסף לכך שאין הנוכרי נעשה שליח לישראל). * לדעת רבינא: אמנם אין שליחות לנוכרי, אבל מדרבנן אפשר לזכות עבורו. (והגמרא דוחה את דבריו בתחילת העמוד הבא).
דף עב עמוד א * לדעת רבי יוסי (החולק על ת"ק): נוכרי שלוה מעות מישראל בריבית, והתגייר, ולאחר זמן חישב עמו על הריבית וזקף הכל ביחד במלוה וכתב לו שטר עליהם - גובה את הקרן וגובה את הריבית. (ונפסקה הלכה כמותו). * שטר שכתוב בו ריבית - לדעת רבי מאיר: קונסים אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית, ולדעת חכמים: גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית. דף עב עמוד ב * לוה המודה בשטר שהוא זה שכתבו - אינו צריך המלוה לקיימו, וגובה אפילו מנכסים משועבדים. * אסור לשלם מראש על סחורה על מנת שיתן המוכר את הסחורה לאחר זמן לפי המחיר שפסקו בשעת התשלום (שמא הסחורה תתייקר ונמצא שהמעות שהקדים לשלם היו כהלואה ביד המוכר), אא"כ נקבע כבר בשוק מחיר קבוע לסחורה. * לדעת רבי יוחנן: "אין פוסקין על שער שבשוק" - בשוק של עיירות. * למסקנה סובר רב הונא שהיתר הפסיקה כשיצא השער הוא גם בדרך הלואה (ולא רק בדרך מקח).
דף עג עמוד א * מותר להלוות לחמרים מעות על מנת שיתנו להם אח"כ תבואה כפי השער שהוא במקום הזול (ואין חוששים בכך משום ריבית, והגמרא מביאה שני טעמים לכך). * נחלקו רב ושמואל אם מותר לקנות כעת במחיר זול את היין שעתיד לצאת מהכרם. * הגמרא מביאה הוראות שונות של שמואל ושל רבא כיצד להינצל מאיסור ריבית במקרים מסוימים. דף עג עמוד ב * בדיני הנכרים, מי שקיבל דירה כמשכון על הלוואה שנתן, רשאי להמשיך ולדור בדירה בחינם עד שישלם לו הלוה את החוב [אך בדיני ישראל רשאי רק למשך שנה]. * כשמשלם הקונה מראש על יין, רשאי הקונה לאחר זמן לבחור לעצמו יין משובח (ולא נחשב לריבית). * מדיני המלכות: (1) מי שנותן את המס הוא זה שיאכל מפירות הקרקע. (2) מי שאיננו משלם דמי גולגולת ישתעבד למי שמשלם דמי גולגולת. * אם ראית את חברך שאינו נוהג כשורה - אתה רשאי להשתעבד בו.
דף עד עמוד א * החותם שמחתימים החנוונים את החביות שקנו, אע"פ שהחנווני לא משך/הגביה את החביות (="קנין סיטומתא") - נחשב לקנין גמור במקום שכך המנהג לקנות, ובמקומות אחרים נחשב כקנין רק לענין "מי שפרע". * לדעת רב: אם אין הדבר שפוסק עליו מחוסר אלא עד מקסימום שתי מלאכות עד שיהיה ראוי למכירה - פוסק עליו כשער הזול אע"פ שלא יצא השער. לדעת שמואל: אם אינו מחוסר אלא מלאכות שאפשר לעשותם בידי אדם, אפילו מאה מלאכות - פוסק, ואם מחוסר מלאכה שאינו יכול לעשותה אלא בידי שמים, אפילו מלאכה אחת - לא פוסק. (והגמרא מקשה על הדעות השונות ומתרצת). דף עד עמוד ב * רבי שמעון, הסובר שהמעות קונות ואין הלוקח יכול לחזור בו, מודה שאם נתן מעות על דעת לקבל את מה שהוא קונה לאחר זמן, ואחר זמן השתנה השער, הרי שגם הלוקח יכול לחזור בו [אך אם לא התנה מתחילה שיקבלנו בשער הזול אינו רשאי והוא מתחייב בקללת "מי שפרע"]. * למרות שאסור להלוות "סאה בסאה", המשנה והברייתא מביאות מקרה בו אין איסור בכך. (והגמרא מבררת את ההבדל בין המשנה לברייתא).
דף עה עמוד א * אסור להלוות "סאה בסאה" (=ללוות סאה פירות על מנת להחזיר לאחר זמן סאה פירות), שמא יתייקרו הפירות ונמצא מחזיר לו יותר ממה שהלווהו, אך אם יש ללוה סאה אלא שאינה זמינה לו (עד שיבוא בנו או עד שימצא מפתח) - מותר, והלל אוסר. * נחלקו האמוראים אם כאשר יש ללווה סאה - האם מותר לו ללוות רק סאה או אפילו יותר מסאה. * לדעת חכמים (שלא כדעת הלל) לא החמירו לדקדק באיסור הלוואת סאה בסאה ולאסור אפילו בדבר מועט, ולכן מותר לאשה להלוות לחבירתה ככר לחם בתמורה לכך שתחזיר לה אח"כ ככר לחם. * תלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה בריבית (כי הם נותנים זאת במתנה). * הגמרא פסקה שלא כדעת רב הסובר שמותר לו לאדם להלוות לבניו בריבית כדי להטעימן טעם ריבית. דף עה עמוד ב * ריבית דברים - אסורה ("כל דבר אשר ישך" - אפילו דיבור אסור). * המלווה בריבית עובר על חמישה לאוין, הלווה עובר על שלושה לאוין, הערב והעדים עוברים על לאו אחד. * מלוי ריבית יותר ממה שמרוויחים מפסידים (מפני עונש החטא, שנכסיהם מתמוטטים). * הנושה בחברו מנה ויודע שאין לו - אסור לעבור לפניו ובכך להזכיר לו את ההלוואה. * כל מי שיש לו מעות ומלווה אותן שלא בעדים עובר משום "ולפני עור לא תתן מכשול" (כי הלווה עלול לכפור בהלוואה) / גורם קללה לעצמו. * שלושה צועקים ואינם נענים: מי שיש לו מעות ומלווה אותן שלא בעדים והקונה אדון לעצמו ומי שאשתו מושלת עליו. * פרק שישי (פרק "השוכר את האומנין") המתחיל בסוף העמוד, עוסק בבעלי מלאכה שבאו לחזור בהם מהמלאכה שקיבלו על עצמם, וכן בדיני ארבעה שומרים.
דף עו עמוד א * במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר ש"השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת" - הגמרא מבררת מהו "והטעו זה את זה" ומביאה חמש אפשרויות (ארבע בעמוד זה, ואחת בעמוד הבא). * אם אמר לו בעל הבית לשליח שישכור פועלים בשלושה, והלך הוא ואמר להם בארבעה, והם אמרו לו "אנו נקבל תשלום כמה שאמר בעל הבית" - דעתם על ארבעה. * אם אמר לו בעל הבית לשליח שישכור פועלים בארבעה, והלך הוא ואמר להם בשלושה, והם אמרו לו "אנו נקבל תשלום כמה שאמר בעל הבית" - הגמרא מסתפקת מה כוונתם. דף עו עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא ארוכה המפרטת דינים שונים לגבי מי ששכר פועלים, בשכירות או בקבלנות, וחזרו בהם הפועלים מלעשות המלאכה או שחזר בו הוא שלא יעשו המלאכה [והעמוד הבא עוסק בביאור הברייתא]. * רבי דוסא סובר (כמו המשנה שבתחילת הפרק) ש"החוזר בו - ידו על התחתונה", אך חכמים חולקים.
