דף סט עמוד א * המוסר בהמה לרועה בשומא על מנת שיחלקו בשוה בשכר/בהפסד ואמר בעל הבהמה לרועה שמה שתשביח הבהמה יותר משליש ממה ששוה עתה יהיה שלו בשכר טרחתו ויש כאן ספק שכר כי אולי הבהמה לא תשביח - לדעת שמואל יש בזה חשש ריבית ולדעת רב נחלקו התירוצים בגמרא אם מתיר. * "השם בהמה לחברו" - בברייתות מבואר עד מתי חייב לטפל בה ובוולדותיה. * לדעת רב נחמן: מעות הרי הם כמחולקות ועומדות, וראוי כל אחד מהשותפים ב'עיסקא' ליטול את חלקו ולהיפרד מן השותפות בכל עת שירצה. דף סט עמוד ב * מותר לאדם לתת כסף לחברו ולבקש ממנו להלוות לפלוני, ואין בכך משום ריבית. [כי לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה]. * מותר לאדם לתת כסף לחברו ולבקש ממנו שיבקש מפלוני שילווה לו, ואין בכך משום ריבית. * "מפריז אדם על שדהו ואינו חושש משום ריבית" (=השוכר שדה מחברו בחכירה רשאי לבקש ממנו סכום כסף נוסף בהלואה שאותו ישקיע בשדה, ובתמורה לכך שישלם לו דמי חכירות גבוה יותר). * אם השוכר לא מקבל על עצמו את ההפסד של הוזלת המחירים בזמן השכירות אין זה נחשב להלואה.
דף ע עמוד א * רב ענן טוען בשם שמואל שמותר לאפוטרופוס של יתומים להלוות את כספם בריבית, אך רב נחמן דוחה את הוכחתו משמואל. * "מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד" (=עיסקא בה מסכמים שאם יהיו הפסדים אז לא יפסידו היתומים כלום). *הגמרא מבארת מה ניתן לעשות במעות של יתומים כדי שלא יאבדו. דף ע עמוד ב * במשנה נאמר "אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו''ם", והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת בכורות, ומתרצת. * כל שיש יד נוכרי באמצע - פטור מהבכורה (ולכן בהמות המשועבדות לנוכרי תמורת חובו פטורות מהבכורה). * במשנה נאמר שמותר ללוות ולהלוות לנוכרים בריבית, אך לדעת רב נחמן יש איסור מדרבנן לישראל להלוות לנוכרי בריבית והמשנה התירה רק בכדי חייו או לתלמידי חכמים.
דף עא עמוד א * עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין. * כל המלוה ברבית - נכסיו מתמוטטין (מתמוטטין ואינן עולין). * רבי אמר " גר צדק האמור לענין מכירה וגר תושב האמור לענין רבית איני יודע מה הוא", והגמרא מבארת את דבריו. * אין הגר נקנה בעבד עברי, ואין אשה קונה עבד עברי. * גר יכול לקנות עבד עברי אבל דינו יהיה כגוי שקנה עבד עברי (שאינו מורישו לבניו). * אלמנה לא תגדל כלב ולא תארח תלמיד חכם בביתה. * מותר להלוות לגר תושב בריבית, וכן יש מצוה להחיותו. דף עא עמוד ב * הסוגיה עוסקת בביאור הדין המובא בברייתא "מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל". * למסקנת הגמרא (בניגוד לדעת רב אשי): (1) אין שליחות לנוכרי בכל התורה כולה (ולא רק בתרומה). (2) גם הישראל אינו נעשה שליח לנוכרי (בנוסף לכך שאין הנוכרי נעשה שליח לישראל). * לדעת רבינא: אמנם אין שליחות לנוכרי, אבל מדרבנן אפשר לזכות עבורו. (והגמרא דוחה את דבריו בתחילת העמוד הבא).
דף עב עמוד א * לדעת רבי יוסי (החולק על ת"ק): נוכרי שלוה מעות מישראל בריבית, והתגייר, ולאחר זמן חישב עמו על הריבית וזקף הכל ביחד במלוה וכתב לו שטר עליהם - גובה את הקרן וגובה את הריבית. (ונפסקה הלכה כמותו). * שטר שכתוב בו ריבית - לדעת רבי מאיר: קונסים אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית, ולדעת חכמים: גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית. דף עב עמוד ב * לוה המודה בשטר שהוא זה שכתבו - אינו צריך המלוה לקיימו, וגובה אפילו מנכסים משועבדים. * אסור לשלם מראש על סחורה על מנת שיתן המוכר את הסחורה לאחר זמן לפי המחיר שפסקו בשעת התשלום (שמא הסחורה תתייקר ונמצא שהמעות שהקדים לשלם היו כהלואה ביד המוכר), אא"כ נקבע כבר בשוק מחיר קבוע לסחורה. * לדעת רבי יוחנן: "אין פוסקין על שער שבשוק" - בשוק של עיירות. * למסקנה סובר רב הונא שהיתר הפסיקה כשיצא השער הוא גם בדרך הלואה (ולא רק בדרך מקח).
דף עג עמוד א * מותר להלוות לחמרים מעות על מנת שיתנו להם אח"כ תבואה כפי השער שהוא במקום הזול (ואין חוששים בכך משום ריבית, והגמרא מביאה שני טעמים לכך). * נחלקו רב ושמואל אם מותר לקנות כעת במחיר זול את היין שעתיד לצאת מהכרם. * הגמרא מביאה הוראות שונות של שמואל ושל רבא כיצד להינצל מאיסור ריבית במקרים מסוימים. דף עג עמוד ב * בדיני הנכרים, מי שקיבל דירה כמשכון על הלוואה שנתן, רשאי להמשיך ולדור בדירה בחינם עד שישלם לו הלוה את החוב [אך בדיני ישראל רשאי רק למשך שנה]. * כשמשלם הקונה מראש על יין, רשאי הקונה לאחר זמן לבחור לעצמו יין משובח (ולא נחשב לריבית). * מדיני המלכות: (1) מי שנותן את המס הוא זה שיאכל מפירות הקרקע. (2) מי שאיננו משלם דמי גולגולת ישתעבד למי שמשלם דמי גולגולת. * אם ראית את חברך שאינו נוהג כשורה - אתה רשאי להשתעבד בו.
דף עד עמוד א * החותם שמחתימים החנוונים את החביות שקנו, אע"פ שהחנווני לא משך/הגביה את החביות (="קנין סיטומתא") - נחשב לקנין גמור במקום שכך המנהג לקנות, ובמקומות אחרים נחשב כקנין רק לענין "מי שפרע". * לדעת רב: אם אין הדבר שפוסק עליו מחוסר אלא עד מקסימום שתי מלאכות עד שיהיה ראוי למכירה - פוסק עליו כשער הזול אע"פ שלא יצא השער. לדעת שמואל: אם אינו מחוסר אלא מלאכות שאפשר לעשותם בידי אדם, אפילו מאה מלאכות - פוסק, ואם מחוסר מלאכה שאינו יכול לעשותה אלא בידי שמים, אפילו מלאכה אחת - לא פוסק. (והגמרא מקשה על הדעות השונות ומתרצת). דף עד עמוד ב * רבי שמעון, הסובר שהמעות קונות ואין הלוקח יכול לחזור בו, מודה שאם נתן מעות על דעת לקבל את מה שהוא קונה לאחר זמן, ואחר זמן השתנה השער, הרי שגם הלוקח יכול לחזור בו [אך אם לא התנה מתחילה שיקבלנו בשער הזול אינו רשאי והוא מתחייב בקללת "מי שפרע"]. * למרות שאסור להלוות "סאה בסאה", המשנה והברייתא מביאות מקרה בו אין איסור בכך. (והגמרא מבררת את ההבדל בין המשנה לברייתא).
דף עה עמוד א * אסור להלוות "סאה בסאה" (=ללוות סאה פירות על מנת להחזיר לאחר זמן סאה פירות), שמא יתייקרו הפירות ונמצא מחזיר לו יותר ממה שהלווהו, אך אם יש ללוה סאה אלא שאינה זמינה לו (עד שיבוא בנו או עד שימצא מפתח) - מותר, והלל אוסר. * נחלקו האמוראים אם כאשר יש ללווה סאה - האם מותר לו ללוות רק סאה או אפילו יותר מסאה. * לדעת חכמים (שלא כדעת הלל) לא החמירו לדקדק באיסור הלוואת סאה בסאה ולאסור אפילו בדבר מועט, ולכן מותר לאשה להלוות לחבירתה ככר לחם בתמורה לכך שתחזיר לה אח"כ ככר לחם. * תלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה בריבית (כי הם נותנים זאת במתנה). * הגמרא פסקה שלא כדעת רב הסובר שמותר לו לאדם להלוות לבניו בריבית כדי להטעימן טעם ריבית. דף עה עמוד ב * ריבית דברים - אסורה ("כל דבר אשר ישך" - אפילו דיבור אסור). * המלווה בריבית עובר על חמישה לאוין, הלווה עובר על שלושה לאוין, הערב והעדים עוברים על לאו אחד. * מלוי ריבית יותר ממה שמרוויחים מפסידים (מפני עונש החטא, שנכסיהם מתמוטטים). * הנושה בחברו מנה ויודע שאין לו - אסור לעבור לפניו ובכך להזכיר לו את ההלוואה. * כל מי שיש לו מעות ומלווה אותן שלא בעדים עובר משום "ולפני עור לא תתן מכשול" (כי הלווה עלול לכפור בהלוואה) / גורם קללה לעצמו. * שלושה צועקים ואינם נענים: מי שיש לו מעות ומלווה אותן שלא בעדים והקונה אדון לעצמו ומי שאשתו מושלת עליו. * פרק שישי (פרק "השוכר את האומנין") המתחיל בסוף העמוד, עוסק בבעלי מלאכה שבאו לחזור בהם מהמלאכה שקיבלו על עצמם, וכן בדיני ארבעה שומרים.
דף עו עמוד א * במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר ש"השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת" - הגמרא מבררת מהו "והטעו זה את זה" ומביאה חמש אפשרויות (ארבע בעמוד זה, ואחת בעמוד הבא). * אם אמר לו בעל הבית לשליח שישכור פועלים בשלושה, והלך הוא ואמר להם בארבעה, והם אמרו לו "אנו נקבל תשלום כמה שאמר בעל הבית" - דעתם על ארבעה. * אם אמר לו בעל הבית לשליח שישכור פועלים בארבעה, והלך הוא ואמר להם בשלושה, והם אמרו לו "אנו נקבל תשלום כמה שאמר בעל הבית" - הגמרא מסתפקת מה כוונתם. דף עו עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא ארוכה המפרטת דינים שונים לגבי מי ששכר פועלים, בשכירות או בקבלנות, וחזרו בהם הפועלים מלעשות המלאכה או שחזר בו הוא שלא יעשו המלאכה [והעמוד הבא עוסק בביאור הברייתא]. * רבי דוסא סובר (כמו המשנה שבתחילת הפרק) ש"החוזר בו - ידו על התחתונה", אך חכמים חולקים.
דף עז עמוד א * לדעת רבא: השוכר פועלים להשקות שדהו וירד גשם והתברר שאין צורך בפועלים - ההפסד הוא של הפועלים ואינם מקבלים שכר, אך אם הנהר עלה על גדותיו והשקה את השדה והתברר שאין צורך בפועלים - ההפסד הוא של בעל הבית וחייב לשלם להם שכר. * הגמרא מביאה שתי הוראות נוספות של רבא. * הגמרא מבארת את הברייתא שבעמוד הקודם (המפרטת דינים שונים לגבי מי ששכר פועלים, בשכירות או בקבלנות, וחזרו בהם הפועלים מלעשות המלאכה או שחזר בו הוא שלא יעשו המלאכה). * רב פסק כרבי דוסא שיד פועל (קבלן) על התחתונה. דף עז עמוד ב * המוכר חפץ לחברו: כל זמן שלא שילם את מלוא התשלום והמוכר מחזר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו - הקנין לא חל ויכולים לחזור בהם (אא"כ כתב לו במפורש שהופך לו את שאר התשלום לחוב), אך אם המוכר לא מחזר אחר המעות - הקנין חל. * מי שהלווה מאה זוז לחברו, ופרע לו הלווה את החוב מעט מעט, זוז אחר זוז - הדבר נחשב לפרעון, אך למלווה יש תרעומת עליו (כי אם היה מקבל הכל ביחד היה יכול ליהנות מהם). * לדעת רבא: מכר חמור לחברו ונשאר דינר אחד שלא שילם לו הקונה, והיה נכנס ויוצא על אותו זוז לגבות אותו - לא קנה חברו את החמור (אלא אם מכר את החמור 'מפני רעתה').
דף עח עמוד א * שכר פועלים למלאכה בדבר האבד וחזרו בהם - אם עשו מקצת המלאכה ולא שילם להם שכר מלאכתם, יכול להוסיף לפועלים האחרים בשכרם את אותו סכום שהוא חייב להם. * ברישא של המשנה נאמר ש"השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה... ומתה חייב" - ארבעה אמוראים מבארים מדוע המשנה לא חילקה אם מתה מחמת שהוחלקה או הוחמה כמו בדין שבהמשך המשנה. דף עח עמוד ב * הגמרא מבררת מהיכן לומדים שדעת רבי מאיר היא שכל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן. * האמוראים נחלקו מה פירוש המילה "הבריקה" שבמשנה שבעמוד הקודם. * במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שהשוכר את החמור ונעשית אנגריא (=נלקחה לצורך עבודת המלך) אומר לו המשכיר "הרי שלך לפניך" - לדעת רב: מדובר באנגריא חוזרת (=שתחזור בתוך ימי השכירות), ולדעת שמואל: מדובר שעבדי המלך שלקחו את החמור הולכים בכיוון הדרך שהשוכר הולך.
דף עט עמוד א * השוכר את החמור ומת החמור באמצע הדרך - לדעת רב לא רשאי למכור את הנבלה ולשכור בכסף חמור אחר, ולדעת שמואל כן רשאי. * המוכר שדהו לשישים שנה - איננה חוזרת ביובל אלא רק בתום שישים שנה. * השוכר את הספינה (כדי להוליך בה יין) וטבעה לה בחצי הדרך - אם נתן את דמי השכירות לא יטול בחזרה, ואם לא נתן לא יתן (והגמרא מבררת באיזה מקרה חל דין זה). דף עט עמוד ב * השוכר את הספינה ובאמצע הדרך הוסיף לתת בה חבילות שהיו לו שם - ישלם על כך (ומדובר שכך התנה מראש שיוכל להוסיף), ואין לבעל הספינה על השוכר אלא תרעומת (כי לא צפה זאת מראש וזה מעכב אותו או דורש ממנו לקנות חבלים ארוכים ביוקר). * השוכר את החמור לרכב עליו - השוכר מניח עליו את מזונותיו של כל אותה הדרך, אך החמר רשאי להניח רק מזונות של אותו היום בלבד. (והגמרא מבררת באיזה מקרה מדובר). * השוכר את החמור לרכב עליו איש - לא תרכב עליה אשה (מפני שאשה כבדה מאיש).
דף פ עמוד א * השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה (=מקום קל יותר לחרישה) ונשבר הקנקן (=יתד המחרישה) - פטור. (ואם לא שינה את מקום החרישה ונשבר הקנקן - נחלקו האמוראים מי מהפועלים צריך לשלם). * המוכר פרה לחברו ואמר לו "פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא", והיה בה רק מום אחד מהמומים שהזכיר, אך הזכיר מום זה בין כל שאר המומים שמנה לו (ולא הזכיר מום זה באופן מפורש) - הרי זה מקח טעות. * לדעת אביי: נפח המשא קשה לבהמה כמשקל המשא, ורבא חולק. דף פ עמוד ב * השוכר סבל לישא משא על כתפו - אם הוסיף לו השוכר חלק אחד משלושים מהמשא שרגיל לשאת, חייב השוכר בנזקיו. * במשנה מובא שהאומן המקבל חפץ לתקן בביתו בקבלנות דינו כשומר שכר. * בברייתא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה אם דין שוכר הוא כדין שומר חינם או כשומר שכר, והגמרא מבררת אם דין המשנה (שדין אומן כדין שומר שכר) הוא גם כדעת הסובר שדין שוכר הוא כדין שומר חינם.
