דף כז עמוד א
* עד זומם - אביי אמר: למפרע הוא נפסל, ורבא אמר: מיכן ולהבא הוא נפסל.
* במחלוקות אבי ורבא הלכה כאביי ביע"ל קג"ם (האות ע' מסמנת את המחלוקת אצלנו בנוגע לעד זומם).
* מומר אוכל נבילות: לתיאבון - דברי הכל פסול לעדות, להכעיס - לדעת אביי פסול ולדעת רבא כשר.
* הגמרא מקשה מברייתא על רבא ומתרצת, ומקשה על אביי מברייתא ונשארת בתיובתא, ולבסוף מכריעה להלכה כאביי (בהתבסס על ברייתא אחרת שסתמה כדעה זו).

דף כז עמוד ב
* "לא יומתו אבות על בנים" - בעדות בנים, "ובנים לא יומתו על אבות" - בעדות אבות.
* המשנה מבארת מי הם הקרובים שפסולים לדון ולהעיד.
* בנים נענשים בגלל עון אבותם אם הם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם או אם היה בידם למחות ולא מיחו.

דף כח עמוד א
* הגמרא בתחילת העמוד ממשיכה לברר את המקור לפסול קרובים לעדות.
* רב סובר ש"שלישי בראשון" פסול לעדות (שלא כמשנתנו), וזה כדעת רבי אלעזר שבברייתא, ולדעת רבי אלעזר אף "שלישי בשני" פסול.
* "אחי חמותי/חמי", "בן אחי חמותי/חמי", בן אחות חמותי/חמי" - פסולים להעיד לי (כך ניתן לדייק מהמשנה).

דף כח עמוד ב
* אדם פסול להעיד לאשת בן אשתו (="אשת חורגו").
* אם לבעל אמו יש בן מאמו ויש לו עוד בן מאשה אחרת (="אחי האח") - בן זה פסול להעיד עבורו לדעת רבי ירמיה, ורב חסדא חולק.
* אבי החתן ואבי הכלה - כשרים להעיד זה על זה.
* למסקנת הגמרא: אדם לא כשר להעיד על ארוסתו.
* למסקנת הגמרא: בנו וחתנו של גיסו גם פסולים לעדות (בנוסף לגיסו) לדעת רבי יהודה (והמשנה), ורב יוסי חולק וסובר שרק גיסו פסול לעדות (וכדעת רבי חייא בברייתא).

דף כט עמוד א
* אמר רבי יוסי ברבי יהודה: "והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו" - מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד.
* במשנה מובא שהיו מאיימים על העדים - והגמרא מבארת כיצד היו מאיימים עליהם שיעידו את האמת.
* אין טוענין למסית (=אין טוענים לזכותו טענה שהוא לא טען) - ומובאות 2 דעות של אמוראים למקור לדין זה.
* מובאות 3 דעות של אמוראים למקור לכך ש"כל המוסיף גורע".

דף כט עמוד ב
* נתבע שהודה ואח"כ אמר "לא היו דברים מעולם" - לדעת אביי לא נאמן, ולדעת רבא כן נאמן.
* אדם עשוי להודות שהוא חייב ממון לאדם אחר אף שאין זה נכון, כדי שלא יחשבו אנשים שהוא עשיר, ולדעת רבי חייא דין זה הוא אף אם הודה בשעת מיתתו, כי מעוניין שלא יחשבו שבניו הם עשירים.
* הגמרא מלמדת באיזה אופן כותבים העדים בשטר שראו שהודה בעל הדין בחובו, אף שלא קיבלו ממנו רשות לכך.

דף ל עמוד א
* דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין (ולכן אם נאמר לו בחלום על מעות שהן מעות מעשר שני - אין בכך כלום).
* כש-2 דיינים מזכים ו-1 מחייב נחלקו האמוראים באיזה נוסח כותבים את פסק הדין: זכאי / פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב / מדבריהן נזדכה פלוני.
* לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהן כאחד, רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה.
* אין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחד, רבי נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו.
* רבי נחמיה אומר: כך היה מנהגן של נקיי הדעת שבירושלים מכניסין לבעלי דינין ושומעין דבריהן ומכניסין את העדים ושומעין דבריהם ומוציאין אותן לחוץ ונושאין ונותנין בדבר גמרו את הדבר מכניסין אותן כו'.

דף ל עמוד ב
* אדם גדול, כיון שהוא נסמך, אף אם נסמך בטעות, הרי סמיכתו סמיכה.
* רב ועולא נחלקו אם הלכה כרבי יהושע בן קרחה בין בעדות קרקעות ובין בעדות מטלטלין או רק בעדות קרקעות (ונחלקו רב חייא בר אבין ורב יוסף מה סובר רב ומה סובר עולא).
* לדעת רב יהודה: עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות (ונחלקו רבא ונהרדעי באיזו הכחשה מדובר).

דף לא עמוד א
* עד אחד אומר "200 זוז הלווהו" ועד אחד אומר "100 זוז הלווהו" - לדעת רבי שמעון בן אלעזר: ב"ש סוברים שאין כאן עדות כלל, וב"ה סוברים שמחייבים את הנתבע 100 זוז.
* בדין הראשון במשנה הלכה כרשב"ג, ובדין השני במשנה ("ראיה אחרונה") אין הלכה כרשב"ג.
* יתום שתבעו אותו בעלי חוב של אביו - אף אם אמר אין לי עדים, אין זו הוכחה שהעדים שהביא לאחר מכאן (שהעידו שהחוב נפרע ע"י אביו) הם שקרנים.
* אשה שיצא שטר חוב מתחת ידה (שהפקידו המלוה והלוה אצלה את השטר) ואמרה שהשטר פרוע - יש 2 לישנות מה פסק רב נחמן.

דף לא עמוד ב
* למסקנת הגמרא רבי יוחנן פסק כחכמים (שלעולם מביא בעל הדין ראיה וסותר את דינו עד שיסתתם טענותיו ויאמרו לו "הבא עדים/ראיה" ואומר "אין לי עדים/ראיה"), ומודים חכמים באופן בו מוכח שלא היה יודע שיש לו ראיה שמותר לו להביא ראיה זו לאחר זמן.
* שני בעלי דינים שאחד מהם רוצה לדון במקום הוועד (ולא בעיר שלהם): אם הלוה דורש זאת - הדין הוא שכופים אותו ודן בעירו, אך אם המלוה דורש זאת - הדין הוא שכופים אותו וילך למקום הוועד.

דף לב עמוד א
* המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מבארת הבדלים רבים בין דיני ממונות לבין דיני נפשות.
* במשנה נאמר ש"אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה" - והגמרא מקשה על כך מברייתא (וממשנה בשביעית) שמוכח שאין צריך דרישה וחקירה בדיני ממונות.
* מובאים 3 תירוצים של אמוראים (2 בעמוד הבא) לקושיה זו.

דף לב עמוד ב
* מובאים 2 תירוצים ליישב את הסתירה שבפסוק אחד נאמר "בצדק תשפוט עמיתך" ובפסוק אחר נאמר "צדק צדק תרדוף".
* "צדק צדק תרדוף" - הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל.
* בגמרא מובאים 6 דעות של אמוראים כיצד פותחים הדיינים את הדין בזכות.

דף לג עמוד א
* במשנה בתחילת הפרק מבואר שבדיני ממונות מחזירים את הדין בין לזכות ובין לחובה אם הדיין טעה, והגמרא הקשתה על כך ממשנה במסכת בכורות שבה מבואר שהדין אינו חוזר אף אם הדיין טעה, ומביאה 3 תירוצים של אמוראים (רב יוסף רב ששת ורב חסדא) לקושיה זו.
* דיין שטעה בדבר משנה - הדין חוזר ומתבטל, טעה בשיקול הדעת - אינו חוזר (ואם היה הדיין מומחה לרבים פטור מלשלם).

דף לג עמוד ב
* היוצא מבית דין חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות - מחזירין אותו (אך במסית - לא מחזירים).
* היוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה - בדיני ממונות: מחזירים אותו; בדיני נפשות, בחייבי גלויות ובחייבי מלקות: אין מחזירים אותו (אך במסית - מחזירים).
* הדין האמור במשנה, שאם טעו הדיינים לזכות אין מחזירים את הדין לחובתו של הנידון, מדובר כשטעה הדיין בדבר שאין הצדוקין מודין בו (היינו דבר שלא כתוב בתורה במפורש).
* "דיני נפשות הכל מלמדין זכות" - ואפילו אחד מן התלמידים היושבים לפני הדיינים (לדעת רב פפא).

דף לד עמוד א
* לדעת רב: הדין האמור במשנה, שדיין המלמד זכות בדיני נפשות אינו רשאי לשוב וללמד חובה, אמור רק בשעת המשא ומתן שבין הדיינים, אך בשעת גמר דין גם דיין שלימד בתחילה זכות רשאי לחזור וללמד חובה.
* הגמרא מקשה 4 קושיות על דעת רב ומתרצת.
* "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" - מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות.

דף לד עמוד ב
* משנתינו הסוברת שדיני ממונות ניתן לסיימם בלילה היא שלא כדעת רבי מאיר.
* רבי יוחנן סובר שסומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות (כדין הנובע ממשנתינו ולא כדעת רבי מאיר).
* רבי מאיר סובר שמותר לדון ביום המעונן למרות שאינו כשר לראיית נגעים (וזאת למרות שרבי מאיר מקיש 'ריבים' ל'נגעים').

דף לה עמוד א
* כל תענית שמלינין בו את הצדקה (ולא מחלקים את הצדקה ביום התענית) - כאילו שופך דמים (ודוקא במקום בו רגילים לחלק לצדקה אוכל מוכן לאכילה).
* הגמרא מבארת מדוע אין דנים דיני נפשות בערב שבת ויו"ט (שמא ידונו אותו לחובה וצריך הלנת דין, ולא ניתן לגמור את הדין בשבת כי אסור להרוג אותו בשבת, ואסור להורגו במוצ"ש כי צריך דוקא ביום, ואסור להמתין מלהורגו יום נוסף משום עינוי דין).

דף לה עמוד ב
* ריש לקיש ניסה ללמוד בקל וחומר שקבורת מת מצוה תדחה שבת, ורבי יוחנן דחה זאת.
* מיתת בית דין אינה דוחה את השבת.
* אביי ניסה ללמוד שאין מיתת בית דין דוחה עבודה של קרבן ציבור (אלא רק של יחיד), ורבא (בעמוד הבא) דחה את דבריו.

דף לו עמוד א
* בבית הדין של רבי, התחילו את כל המניינים (גם דיני ממונות) מן הצד (משום ענוותנותו של רבי).
* מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.
* יכול הרב בעודו עוסק בדיני נפשות ללמד לתלמידו צדדי זכות וחובה, ולאחר מכן שניהם נמנים כשתי דעות לפסק הדין (במקרה שהתלמיד לא זקוק לטעמים ולסברות מרבו).

דף לו עמוד ב
* 10 דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכולם אין נוהגים בשור הנסקל (אלא דינו בדברים אלו כמו דיני ממונות) חוץ מהדין שצריך בית דין של עשרים ושלשה (שבזה שור הנסקל שוה למיתת אדם).
* אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים, ר' יהודה מוסיף אף אכזרי (אך במסית אפשר).
* ממזר וגר כשרים לדון דיני ממונות.
* בית דין צריכים להיות נקיים מכל פגם ביחוס.

דף לז עמוד א
* למה נקרא שמה של סנהדרין "שררך (אגן הסהר)"? - מפני שהיא יושבת בטיבורו (באמצעו) של עולם (כמו טבור הנמצא באמצע הגוף).
* "סוגה בשושנים" - שאפילו האזהרה על האיסור היא קלה (כגדר של שושנים), מכל מקום לא יפרצו בהן ישראל פרצות אלא פורשים מן העבירה.
* "כפלח הרמון רקתך" - אפילו ריקנין שבך מלאין מצות כרמון.
* המשנה מבארת אם אופן התראת הדיינים את העדים שמעידים בדיני נפשות.
* לפיכך נברא אדם יחידי - ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.
* כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם.

דף לז עמוד ב
* מיום שחרב ביהמ"ק אע"פ שבטלה סנהדרין דין ארבע מיתות לא בטלו: מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו, מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו, מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי.
* "דמי אחיך" - מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות פציעות פציעות, שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה עד שהגיע לצוארו.
* מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלתו לדמו של הבל שוב לא פתחה (לטובה).
* גלות מכפרת מחצה עון / גלות מכפרת 3 דברים (חרב, רעב, דבר) / גלות מכפרת על הכל.

דף לח עמוד א
* אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן: ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל.
* יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד.
* בברייתא מובאות 4 סיבות מדוע אדם יחידי נברא (סיבה אחת: שלא יהו הצדיקים אומרים אנו בני צדיק ורשעים אומרים אנו בני רשע).
* ב-3 דברים אדם משתנה מחבירו: בקול במראה ובדעת.
* בברייתא מובאות 4 סיבות מדוע אדם נברא בערב שבת (סיבה אחת: שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית).
*היה ר' מאיר אומר: אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו.

דף לח עמוד ב
* אדם הראשון - גופו מבבל וראשו מארץ ישראל ואבריו משאר ארצות עגבותיו מאקרא דאגמא.
* אדם הראשון - שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח אחת עשרה נידון שתים עשרה נטרד והלך לו.
* אדם הראשון - מסוף העולם ועד סופו היה, כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו.
* אדם הראשון - בלשון ארמי ספר.
* אדם הראשון - מין היה / מושך בערלתו היה / כופר בעיקר היה.
* דע מה שתשיב לאפיקורוס - דוקא באפיקורוס עובד כוכבים, אבל אפיקורוס ישראל לא (כי יכפור יותר).
* אין הקב"ה עושה דבר אא''כ נמלך בפמליא של מעלה (ולכן פסוקים רבים נאמרו בלשון רבים, לדוגמא: "נעשה אדם בצלמנו").
* אמר לו ר' אלעזר בן עזריא: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלך אצל נגעים ואהלות.