דף נא עמוד א
* הברייתא בתחילת העמוד סוברת שבת כהן הנשואה לאחד מן הפסולין בקדושתה קיימת ונידונית בשריפה אם זינתה, וחולקת על רבי מאיר הסובר שמיתתה בחנק.
* בת כהן שזינתה - לדעת חכמים: נשואה בשריפה ולא ארוסה, לדעת רבי שמעון: שתיהן בשריפה, לדעת רבי ישמעאל: ארוסה בשריפה ולא נשואה.
* בברייתא בתחילת העמוד נאמר ש"רבי אליעזר אומר את אביה בשריפה ואת חמיה בסקילה" - הגמרא מתקשה בביאור דבריו, ומביאה (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) 4 דעות אמוראים כיצד לפרש את דבריו.

דף נא עמוד ב
* אביי טוען שיש לעסוק בדיני "שחיטת קדשים" משום "דרוש וקבל שכר", ואין לטעון ולומר שזה "הלכתא למשיחא".
* הגמרא מביאה את המקור לדעת רבי ישמעאל, הסובר שרק ארוסה בת כהן דינה בשריפה ולא נשואה, ואת המקור לדעת רבי עקיבא, הסובר שאחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה.
* אמר לו רבי ישמעאל לרבי עקיבא: וכי מפני שאתה דורש "בת" "ובת" נוציא זו (בת כהן נשואה) לשריפה? - ומתרצת ומבארת הגמרא שרבי עקיבא הסתמך גם על גזירה שוה, ואח"כ מבארת מה דרש רבי ישמעאל מ"בת" "ובת".

דף נב עמוד א
* היה רבי מאיר אומר: מה ת"ל "את אביה היא מחללת"? שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול, כבוד נוהגין בו בזיון, אומרין ארור שזו ילד ארור שזו גידל ארור שיצאה זו מחלציו.
* לדעת ת"ק ורבי יהודה מצות השריפה היא ע"י פתילה בוערת שזורקים לתוך פיו ("שריפת נשמה וגוף קיים"), ונחלקו האמוראים אם לומדים זאת בגזירה שוה מעדת קרח או משריפת בני אהרן.
* הגמרא מביאה מעשה שממנו נובע שבקשת השררה היא זו שגרמה למיתתם של נדב ואביהוא.

דף נב עמוד ב
* למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ? בתחלה דומה לקיתון של זהב, סיפר הימנו דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה.
* רק בזמן שסנהדרין ישבו בבית המקדש בלשכת הגזית - בית דין דנים דיני נפשות.
* חכמים סוברים שדבר הכתוב בתורה אין בו משום "ובחקותיהם לא תלכו" ולכן מצות הנהרגין היא על ידי התזת הראש של הנהרג בסייף.
* לדעת רבי יאשיה: כל מקום שנאמר "מיתה" בתורה סתם אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה (ולכן הכוונה למיתת חנק שהיא הקלה מכולן לדעתו), ולדעת רבי יונתן: כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק, ודבר זה נלמד בגזירה שוה ממיתה האמורה בידי שמים.

דף נג עמוד א
* חייבי סקילה שלא נאמרה בהם בתורה סקילה במפורש, נלמדו בגזירה שוה מאוב וידעוני שדינם בסקילה באמצעות המילה "דמיהם".
* המשנה מונה 18 עבירות שעונשם סקילה.
* הבא על האם בשוגג - לדעת ת"ק במשנה: חייב 2 חטאות (משום אם ומשום אשת אב), לדעת רבי יהודה במשנה: חייב חטאת אחת (משום אם בלבד), לדעת רבי יהודה בברייתא: אם לא היתה ראויה להנשא לאביו כי היתה אסורה עליו בלאו, חייב חטאת אחת (משום אם בלבד).

דף נג עמוד ב
* רבי יהודה (שבברייתא) סובר כרבי עקיבא שקידושין לא תופסים בחייבי לאוין.
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי יהודה שבמשנה (הסובר, שהבא על האם בשוגג, אף אם אמו היתה ראויה להנשא לאביו, אינו חייב משום אשת אביו) - ומביאה את הסברו של אביי, של רב אחא בריה דרב איקא ושל רבא.

דף נד עמוד א
* "ערות אביך לא תגלה" - לדעת רבי יהודה: הרי זו אזהרה לבא על אשת אביו, לדעת חכמים: הרי זו אזהרה לשוכב עם אביו במשכב זכור.
* לדעת רב יהודה, וכך בברייתא: ישראל הבא על אביו או על אחי אביו - חייב שתים ("ואת זכר לא תשכב", "ערות אביך/אחי אביך לא תגלה"), ונחלקו הלישנות בגמרא אם כך גם דעתו של רבי יהודה.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה שהבא על הזכור עונשו סקילה.

דף נד עמוד ב
* אזהרה לנשכב לזכר - לדעת רבי ישמעאל: נלמד מהפסוק "לא יהיה קדש"; לדעת רבי עקיבא: נלמד מהפסוק "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה".
* הגמרא מבררת היכן המקור לאזהרה ועונש למי ששוכב עם בהמה.
* אזהרה לנשכב לבהמה - לדעת רבי ישמעאל: לפי רבי אבהו נלמד מהפסוק "לא יהיה קדש", ולפי אביי נלמד מהפסוק "כל שוכב עם בהמה מות יומת"; לדעת רבי עקיבא: נלמד מהפסוק "ובכל בהמה לא תתן שכבתך".
* לדעת רב: גדול הבא על קטן בן 9 שנים חייב, ולדעת שמואל: גדול הבא על קטן בן 3 שנים חייב.

דף נה עמוד א
* בברייתא מובא: הבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה, והאשה המביאה את הבהמה עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה - חייב.
* המערה בזכור וכן המערה בבהמה - חייב (כמו גמר ביאה).
* דין המערה בעצמו (כשמשמש מת) - תלוי במחלוקת אם "משמש מת" בעריות פטור או חייב.
* לדעת רב ששת: עובד כוכבים הבא על הבהמה - סוקלים את הבהמה (אפילו שאין 'קלון' אלא רק 'תקלה').

דף נה עמוד ב
* ישראל הבא על הבהמה בשוגג (יש 'קלון' אך אין 'תקלה') - רב המנונא הסתפק אם הורגים את הבהמה.
* בגמרא מובאים 3 נסיונות לפשוט את ספקו של רב המנונא (ממשניות שונות) ולהוכיח שהבהמה נהרגת, אך כל הנסיונות הללו נדחו.
* המשנה המתחילה בסוף העמוד מבארת את דיני המגדף (שעונשו סקילה).

דף נו עמוד א
* אין המקלל חייב עד שיברך שם בשם (והמקור: "ונקב שם ה' מות יומת... בנקבו שם יומת").
* לדעת רבי מאיר: ישראל או גוי שקיללו את השם בכינוי נהרג, ולדעת חכמים: ישראל אינו נהרג, ולגבי גוי רבי יצחק סובר שלדעת חכמים אינו נהרג ורבי מיישא סובר שלדעת חכמים נהרג.
* 7 מצות נצטוו בני נח: דינין, ברכת השם, ע"ז, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מן החי.

דף נו עמוד ב
* מצוות בני נח נוספים - לדעת רבי חנניה בן גמליאל: איסור שתיית דם היוצא מן החי, לדעת רבי חידקא: איסור הסירוס, לדעת רבי שמעון: איסור כישוף, לדעת רבי אלעזר: איסור הרבעת בהמה והרכבת אילן.
* הגמרא מבררת את המקור ל-7 מצוות בני נח הנ"ל.
* לדעת ת"ק בברייתא של דבי מנשה: 7 מצות נצטוו בני נח הם: ע"ז, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מן החי, סירוס, כלאים - ולדעתו 10 מצות נצטוו ישראל במרה: 7 מצוות בני נח הללו והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם.

דף נז עמוד א
* הגמרא מבארת את המקור לשיטת תנא דבי מנשה בענין 7 מצוות בני נח.
* לדעת רב יוסף בשם בי רב: בן נח נהרג אם עבר על גילוי עריות שפיכות דמים וברכת השם, לדעת רב ששת בשם בי רב: נהרג אף על עבודה זרה, ולדעת רב הונא ורב יהודה ותלמידי רב: נהרג על כל 7 מצוות בני נח.
* בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה - נהרג עליה.

דף נז עמוד ב
* בן נח נהרג אף בדיין אחד שדן אותו למיתה, ואף בעד אחד שהעיד עליו, ואף שלא בהתראה, אך רק מפי פסק דין או עדות של איש ולא אשה, ואפילו מפי קרוב משפחה.
* משום רבי ישמעאל אמרו שבן נח נהרג אף על הריגת עוברין.
* בן נח שבא על נערה בת ישראל המאורסה - נידון בסקילה, כדין ישראל שבא על ישראלית מאורסה.
* בן נח שבא על אשה ישראלית שנשאה בעלה ועדיין לא נבעלה לו - נידון בחנק, כדין ישראל.
* כל ערוה שב"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה, אין ב"ד של ישראל ממיתין עליה אין בן נח מוזהר עליה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: הרבה עריות יש שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן (עריות שחייבים עליהן כרת) ובן נח מוזהר עליהן.

דף נח עמוד א
* רבי מאיר אליבא דרבי אליעזר סובר שאשת אביו ושאר עריות שעל ידי אישות מותרות לבן נח, ועריות שעל ידי אחוה מצד האם אסורות לבן נח.
* רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא סובר שעריות שבית דין של ישראל ממיתים עליהן אסורות לבן נח, ושאר עריות שהן רק חייבי כריתות מותרות לבן נח.
* "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" - לדעת רבי אליעזר הכוונה לאחות אביו ולאחות אמו, ולדעת רבי עקיבא הכוונה לאשת אביו ולאמו ממש.

דף נח עמוד ב
* הגמרא מנסה להוכיח מפסוק כדעת רבי עקיבא ודוחה זאת, ומנסה להוכיח מפסוק ומברייתא כרבי אליעזר ודוחה זאת.
* עבד - מותר באמו ומותר בבתו.
* בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה - נהרג עליה.
* אמר רבא: בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה - פטור.
* עובד כוכבים שהכה את ישראל - חייב מיתה.
* הסוטר לועו של ישראל - כאילו סוטר לועו של שכינה.
* המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו - נקרא רשע / נקרא חוטא / תיקצץ ידו / אין לו תקנה אלא קבורה.
* לא נתנה קרקע אלא לבעלי זרועות.
* אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה ישבע לחם, ואם לאו לא ישבע לחם.
* עובד כוכבים ששבת - חייב מיתה (ואפילו אם שבת באחד מימות השבוע).

דף נט עמוד א
* רבי יוחנן: עובד כוכבים שעוסק בתורה - חייב מיתה.
* עובד כוכבים שעוסק בתורה בדיני 7 מצוות בני נח - הרי הוא ככהן גדול (כך רבי יוחנן מבאר את דברי רבי מאיר שבברייתא).
* כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני - לזה ולזה נאמרה, לבני נח ולא נשנית בסיני - לישראל נאמרה ולא לבני נח.
* אין דבר שמותר לישראל ואסור לבני נח.
* אף ישראל נצטוו על גזל של פחות משוה פרוטה, אלא שפחות משוה פרוטה אינו נחשב גזל בעיניהם שעוברין על מדתן שרחמנין הן ומוחלין על דבר קל, אבל בני נח אכזרים הם. (רש"י)

דף נט עמוד ב
* מילה, פריה ורביה, גיד הנשה - מסיני ואילך נוהגים רק בישראל.
* אברהם מל גם את 6 בני קטורה.
* אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, וכשבאו בני נח התיר להם.
* אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר (היורד מן השמים) ומסננין לו יין הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו.
* אין דבר טמא יורד מן השמים.

דף ס עמוד א
* המגדף חייב סקילה רק אם קילל שם בן ארבע אותיות.
* אחד השומע את הקללה מפי המקלל ואחד השומע את הקללה מפי העד השומע - חייב לקרוע, והעדים אין חייבין לקרוע בשעה שמעידים ומזכירים בפירוש את הקללה ששמעו, מפני שכבר קרעו בשעה ששמעו.
* לדעת שמואל: השומע אזכרה (קללת השם) מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע, ואין קורעין אלא על שמיעת קללת שם המיוחד בלבד, ורבי חייא חולק על 2 דינים אלו.
* מדין תורה: עד האומר "אף אני (ראיתי/שמעתי) כמוהו (כמו העד הראשון)" - כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות.

דף ס עמוד ב
* העובד עבודה זרה כדרכה, והמזבח והמקטר והמנסך והמשתחוה לעבודה זרה אפילו אם אלו עבודות שלא כדרכה - חייב סקילה.
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת את המקור לכך שעל 'עבודת פנים' חייבים אף בשלא כדרכה, וכן על כך שחייבים על השתחואה לעבודה זרה שאין דרכה בכך.

דף סא עמוד א
* בעמוד הקודם נאמר בברייתא שהשתחואה לא יצאה אלא ללמד על עצמה (שאף שאינה 'עבודת פנים' חייבים עליה אף שלא כדרכה), ורבא בר רב חנן הקשה על כך מדוע לא נאמר שיצאה ללמד על הכלל כולו (שעל כל העבודות שהן בדרך כבוד חייבים גם כשאינן כדרכה) - והגמרא בסוגייתנו ממשיכה לדון בקושייתו ומקשה עליו.
* בגמרא מובאת קושיה על סתירה בין המשנה בדף ס ע"ב (שרק העובד עבודה זרה בפועל חייב) לבין המשנה בדף סז ע"א (שגם האומר שיעבוד עבודה זרה חייב) - ובעמוד א מובאים 2 תירוצים על כך (והשני נדחה).

דף סא עמוד ב
* מובאים 4 תירוצים נוספים לישוב הסתירה בין המשניות הנ"ל.
* העובד עבודת כוכבים מאהבה או מיראה של אדם ולא משום שחפץ לקבלה עליו לאלוהות - נחלקו אביי ורבא אם חייב או פטור.
* אביי מביא 3 ראיות לדעתו (והסימן: עב"ד ישתחו"ה למשי"ח), והגמרא דוחה ראיותיו.

דף סב עמוד א
* רבי זכאי שנה ברייתא לפני רבי יוחנן שנאמר בה ש"זיבח וקיטר וניסך והשתחוה (לעבודה זרה) בהעלם אחד אינו חייב אלא (חטאת) אחת", ותגובת רבי יוחנן היתה שברייתא זו היא טעות.
* רבי אבא ניסה ליישב את הברייתא וטען שהיא כדעת רבי יוסי הסובר ש"הבערה ללאו יצאה", אך רב יוסף הקשה על כך, והגמרא (לפי רש"י) הקשתה על כך קושיה נוספת ותירצה.

דף סב עמוד ב
* לפי רב שמואל בר יהודה הברייתא ששנה רבי זכאי לפני רבי יוחנן (ודחה אותה רבי יוחנן) היתה הברייתא הזו: "חומר בשבת משאר מצות חומר בשאר מצות מבשבת...".
* המתעסק בחלבים ובעריות - חייב, שכן נהנה; המתעסק בשבת - פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה.
* לדעת רבי יוחנן לא מסתבר להעמיד ברייתא שהרישא שלה עוסקת בנושא אחד והסיפא בנושא אחר.