דף פ עמוד א
* לדעת רבא, ביאור הרישא של המשנה בעמוד הקודם הוא כך: שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהם והרג (ולא ידוע מי זרק את החץ) - שניהם פטורין.
* לדעת רבא, ביאור המשך המשנה בעמוד הקודם הוא כך: שור שהרג אדם ונגמר דינו להיסקל שנתערב בשוורים אחרים שלא הרגו אנשים - סוקלים את כולם, ולדעת רבי יהודה כונסים אותם לכיפה והם מתים שם ברעב.
* לדעת רבא: ולד הבהמה הנוגחת שהרגה אדם או נרבעה על ידי אדם - אסור בהקרבה למזבח (במקרה שנגחה הבהמה על פי עד אחד או הבעלים).

דף פ עמוד ב
* לדעת רבי ירמיה לא ניתן לדייק מהמשנה שמותרה לדבר חמור נחשב מותרה לדבר קל.
* חכמים ורבי יהודה נחלקו האם צריך להתרות (בכל חייבי מיתות שבתורה חוץ מהמסית) באיזו מיתה הוא נהרג, או שמספיק שיתרו בו שחייב מיתה סתם.
* לדעת רב יחזקאל יש לגרוס בדברי המשנה "הנשרפין בנסקלין" (הפוך מהגרסה שלפנינו).

דף פא עמוד א
* אם היה אביו עובר על דברי תורה - לא יעיר לו על כך במפורש אלא רק ברמיזה.
* עבר עבירה קלה (=עבירה שחייבים עליה מיתה קלה) ונגמר דינו על עבירה קלה, וחזר ועבר עבירה חמורה (=עבירה שחייבים עליה מיתה חמורה יותר) - נידון בחמורה, והגמרא מביאה את המקור לדין זה.
* עבר עבירה שנתחייב עליה 2 מיתות - נידון בחמורה, ר' יוסי אומר: נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו (והגמרא מביאה ברייתא המדגימה ומבארת את שיטתו).

דף פא עמוד ב
* מי שלקה פעמיים מלקות הבאות כעונש על עבירות שיש בהם חיוב כרת - כשיעבור פעם שלישית אין מלקים אותו אלא בית דין מכניסים אותו לכיפה (מקום בגובה קומתו בלבד) ונותנים לו לחם צר ומים לחץ עד שיצטמצמו מעיו ואחר כך מאכילים אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת.
* ההורג נפש שלא בעדים מכניסים אותו לכיפה וכו' - בגמרא מובאים 3 תירוצים לבאר כיצד יודעים שהרג.
* הגונב כלי שרת שהיה במקדש והמקלל בקוסם והבועל ארמית - קנאים פוגעים בו.

דף פב עמוד א
* הבועל ארמית ולא פגעו בו קנאין - עונשו הוא: "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות".
* כל הבא על הכותית (הגויה) - כאילו מתחתן בעבודת כוכבים.
* בית דינו של חשמונאי גזרו שהבא על הכותית חייב משום: נדה, שפחה, גויה, אשת איש/זונה.
* הבא לימלך בבית דין בשעת מעשה אם להרוג את פלוני שבועל גויה - אין מורין לו שיהרגנו.
* "וירא פנחס בן אלעזר" - 3 פירושים בגמרא מה הוא ראה.
* אין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש.

דף פב עמוד ב
* רבי יוחנן מפרט 6 ניסים שנעשו לפנחס כאשר הרג את זמרי וכזבי.
* "ויעמד פנחס ויפלל" - אמר רבי אלעזר: "ויתפלל" לא נאמר, אלא "ויפלל", מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו.
* 5 שמות יש לו: זמרי ובן סלוא ושאול ובן הכנענית ושלומיאל בן צורי שדי.
* כהן שעבד במקדש כשהוא טמא - לדעת רב ששת: אינו חייב מיתה בידי שמים.

דף פג עמוד א
* הגמרא הקשתה מברייתא על דעתו של ריש לקיש הסובר שכהן שעבד במקדש כשהוא טמא אינו חייב מיתה בידי שמים (והקושיה נשארה ב"תיובתא").
* הגמרא הביאה את המקורות לדברי הברייתא שאמרה שהאוכל את הטבל וכן כהן טמא שאכל תרומה טהורה - דינם במיתה.
* כהן טמא שאכל תרומה טמאה - אינו במיתה.

דף פג עמוד ב
* הגמרא הביאה את המקורות לדברי המשך הברייתא שאמרה שזר שאכל את התרומה, וזר ששימש (=שעבד במקדש), וכהן טמא ששימש, וכהן טבול יום ששימש, וכהן מחוסר בגדים ששימש, וכהן מחוסר כפרה ששימש, וכהן שלא רחץ ידים ורגלים ששימש, וכהנים שתויי יין ששימשו, וכהנים פרועי ראש ששימשו - דינם במיתה.
* רב חולק על הברייתא (רב תנא הוא ופליג) וסובר שזר שאכל את התרומה לוקה (ולא במיתה כדברי הברייתא).

דף פד עמוד א
* הגמרא מביאה את המקורות לכך, שאסור לערל ולאונן ולכהן שיושב, לעבוד במקדש.
* כל דבר הבא מן הכלל (=דבר הנלמד באמצעות דיוק מתוך הכתוב) - אין דנין אותו בגזרה שוה.
* הגמרא מביאה את המקורות למחלוקות רבי וחכמים בנוגע לבעל מום שעבד במקדש ובנוגע למי שנהנה במזיד מהקדש שיש בו מעילה (נחלקו אם דינו במיתה או אינו אלא באזהרה).
* זר ששימש במקדש - נחלקו הדעות אם דינו במיתה בידי שמים או בסקילה או בחנק.

דף פד עמוד ב
* פרק עשירי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בחייבי מיתת חנק.
* מכה אביו/אמו דינו בחנק, ואע"ג שלא הרג אותם, אך רק אם עשה בהם פצע - והגמרא מביאה את המקורות כך.
* גם ההורג קטן חייב מיתה, אך ההורג נפלים או עובר שנולד בחודש השמיני (שאינו יכול לחיות), אינו חייב מיתה.
* מותר לבן להקיז דם לאביו.

דף פה עמוד א
* לדעת רב ששת בן יכול להיות שליח בית דין להלקות או לנדות את אביו, והגמרא מקשה ודנה בדבריו.
* לדעת רב ששת, המבייש את חבירו כשהוא ישן ומת בתוך שנתו - חייב המבייש לשלם לבניו.

דף פה עמוד ב
* למסקנת הגמרא, הבן לא יכול להיות שליח בית דין להלקות או לנדות את אביו (בניגוד לרב ששת), חוץ ממקרה בו אביו מסית לעבוד עבודה זרה.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאם קילל את אביו/אמו לאחר מיתתם חייב.
* גם בת או טומטום או אנדרוגינוס שקיללו את אביהם/אמם חייבים מיתה.
* ישנה מחלוקת תנאים (כפולה) אם מקישים הכאה לקללה.
* הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו (אפילו שימוש כל שהוא), רבי יהודה אומר עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו שימוש חשוב שווה פרוטה.
* אשה (ולא רק איש) שגנבה איש או אשה - חייבת מיתה על הגניבה.
* אחד הגונב את האיש, ואחר הגונב את האשה, ואחד הגונב את הגר או עבד משוחרר או קטן - חייב מיתה על גניבתם, והגונב את העבדים - פטור.

דף פו עמוד א
* הגונב נפש ומכרו לקרובי הנגנב - פטור לדעת רבי שמעון.
* סתם מתני' ר' מאיר, סתם תוספתא ר' נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי ר"ש, וכולהו אליבא דר"ע.
* לדעת חכמים: הגונב את מי שמצוי אצלו תמיד (כמו מלמדי תינוקות שגנבו אחד מתלמידיהם ומכרוהו) - פטורים ממיתה.
* הגמרא מבררת את המקורות למחלוקת רבי יהודה וחכמים שנחלקו אם הגונב את מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב או פטור.
* "לא תגנוב" שבעשרת הדברות הכוונה לגונב נפשות, ו"לא תגנובו" שבפרשת קדושים הכוונה לגונב ממון (והדבר נדרש באמצעות המידה "דבר הלמד מעניינו").

דף פו עמוד ב
* לדעת רב פפא: אם באו עידי מכירה לאחר עידי הגניבה, ונגמר דינו של הנידון ליהרג, ואח"כ הוזמו 2 הכתות - עידי המכירה נהרגין, ונחלקו חזקיה ורבי יוחנן אם עידי הגניבה נהרגין.
* כת עדים שהעידה על גניבה ראשונה של בן סורר ומורה וכת עדים שהעידה על גניבה שניה, והוזמו - עדים הראשונים לא נהרגים, והעדים השניים כן נהרגים.
* המשנה בסוף העמוד עוסקת בדיני זקן ממרא.

דף פז עמוד א
* הברייתא דורשת את הפסוק האמור בזקן ממרא, ומפרטת הלכות רבות אשר החולק עליהם נעשה זקן ממרא.
* בית המקדש גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות.
* זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דברי ר"מ, רבי יהודה אומר: על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ר"ש אומר: אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים.
* החל מסוף עמוד זה ולמשך דף - הגמרא מבארת כיצד הברייתא שבתחילת העמוד מסתדרת גם לשיטת רבי מאיר.

דף פז עמוד ב
* התנאים נחלקו אם דם ירוק נחשב לדם נדה.
* האמוראים נחלקו אם הדם שרואה אשה ב"ימי טוהר" נובע מאותו מקור של הדם הטמא ("מעיין אחד הוא"), או ממקור אחר ("שני מעיינות הם").
* לדעת שמואל, שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראין בית דין חצוף, ולדעת רבי אבהו לדברי הכל אין דיניהן דין.
* התנאים נחלקו אם דיני מכות ב-3 דיינים או ב-23 דיינים.

דף פח עמוד א
* הגמרא ממשיכה לבאר כיצד הברייתא שבתחילת הדף הקודם מסתדרת גם לשיטת רבי מאיר (הסובר שזקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת).
* לדעת רב כהנא: זקן ממרא אינו נהרג אלא רק במקרה בו הוא אומר "כך הוא בעיני" והם אומרים מפי השמועה (=חולק מדעתו על קבלת הסנהדרין), ור' אלעזר חולק וסובר שאפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים "כך הוא בעינינו" - נהרג, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.

דף פח עמוד ב
* לדעת זעירא: בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו, זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו מוחלין לו, אך החברים (מהדרום) של רבי יאשיה חלקו על הדין האחרון.
* מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.
* איזהו בן העולם הבא? ענוותן, ושפל ברך, מתכופף ונכנס מתכופף ויוצא, ולומד תורה תמיד, ואינו מחזיק טובה לעצמו על כך.
* לדעת ר' אושעיא: זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע.

דף פט עמוד א
* 4 צריכין הכרזה: המסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין.
* המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו והמתנבא בשם עבודת כוכבים - מיתתן בידי אדם, הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו - מיתתן בידי שמים. [והגמרא מביאה את המקורות לכך].
* סיגנון (=דבר מליצות של רוח הקודש) אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד.

דף פט עמוד ב
* הכובש את נבואתו - לוקה.
* "ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם" - רבי יוסי בן זימרא: אחר דבריו של שטן, לוי: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק.
* כך עונשו של בדאי, שאפילו אמר אמת אין שומעין לו.
* נביא שהדיח - לדעת חכמים בסקילה ולדעת רבי שמעון בחנק, ורב חסדא ורב המנונא נחלקו (בעמוד הבא) לגבי אלו מקרים הם נחלקו.

דף צ עמוד א
* בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה - שמע לו, חוץ מעבודת כוכבים.
* פרק 'חלק', המתחיל בעמוד זה, מפרט חוטאים שאין להם חלק לעולם הבא ועניינים נוספים השייכים לחיי העולם הבא וביאת המשיח.
* כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".
* האומר אין תחיית המתים מן התורה - אין לו חלק לעולם הבא, כי הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקב''ה מדה כנגד מדה.

דף צ עמוד ב
* קללת חכם אפי' על חנם היא באה.
* לאורך העמוד מובאים מקורות שונים לתחיית המתים מן התורה.
* אין נותנין תרומה לכהן עם הארץ, והנותן תרומה לכהן עם הארץ כאילו נותנה לפני ארי / אף גורם לו מיתה / אף משיאו עון אשמה.
* כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר.
* לדעת רבי ישמעאל: דברה תורה כלשון בני אדם (ולכן אין לדרוש דבר מהכפילות "הכרת תכרת").
* רבי מאיר ענה לקליאופטרא המלכה שהמתים יקומו לתחייה בלבושיהם.

דף צא עמוד א
* בגמרא מובאת תשובת רבן גמליאל לקיסר ותשובת ר' אמי לאותו המין, שטענו, שהמתים, שהם עפר, לא יכולים לחזור ולחיות.
* הברייתא מספרת על בני אפריקיא ועל בני מצרים ועל בני ישמעאל ובני קטורה שבאו לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון (ארץ כנען שלנו היא / על כסף וזהב שנטלו ישראל ממצרים / ארץ כנען שלנו ושלכם), וגביהא בן פסיסא ניצח אותם.

דף צא עמוד ב
* לעתיד לבוא הקב"ה מביא את הנשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד.
* הגמרא מביאה (מסוף עמוד א) 4 שאלות ששאל אנטונינוס את רבי.
* בתחיית המתים - האנשים עומדים במומם (כפי שהיו בחייהם) ואח"כ מתרפאים.
* לדעת שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד.
* בגמרא מובאות ראיות נוספות לתחיית המתים מן התורה.
* כל המונע הלכה מפי תלמיד - כאילו גוזלו מנחלת אבותיו / אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו.