דף מח עמוד א * לדעת רב ושמואל: יתומי המלווה גובים מיתומי הלוה בשבועה - רק אם מת המלווה לפני הלווה; אך אם הלווה מת לפני המלווה - כבר התחייב המלווה שבועה לבני הלווה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. * רבי אלעזר חולק על שמואל (ולדעתו יורשי המלווה ישבעו שבועת יורשים, כגון שבועה שלא פקדנו אבא, ונוטלים). * הגמרא מקשה על שמואל משלוש משניות וברייתא, ומתרצת. דף מח עמוד ב * רב נחמן סובר שאין להוסיף על דברי רב ושמואל, ולכן שבועות אחרות אדם כן מוריש לבניו. * רב חמא סובר, שכיון שלא נפסקה הלכה כרב ושמואל או כרבי אלעזר, מי שעושה כאחת מהדעות מה שעשה עשוי. * במשנה (מה ע"א) מובאת רשימה של "אלו שנשבעין שלא בטענה", ומבארת הגמרא שהכוונה היא שהתובע לא טוען טענת ודאי אלא רק טענת שמא, והטעם שהם נשבעים הוא בגלל שהם מורים לעצמם היתר ליטול מממונו של בעל הבית כיון שהם טורחים בנכסיו. * למסקנת הגמרא: "מגלגלין שבועה" אף בשבועה דרבנן.
דף מט עמוד א * על כל מחויבי שבועה דרבנן מגלגלים שבועות נוספות (ונחלקו האמוראים אם הדיינים עצמם יוזמים זאת או רק אם בעל הדין דורש), חוץ משכיר הנשבע שבעל הבית עדיין לא נתן לו את שכרו. * פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה ומסתיים בעמוד הבא, עוסק בשבועת השומרים. * המשנה מפרטת את דיני חיובי הממון של ארבעת השומרים, למרות שנשנו במשנה בבבא מציעא, כדי ללמדנו את האופנים שהם חייבים קרבן שבועה. דף מט עמוד ב * רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו אם דינו של שוכר כדין שומר חינם או כדין שומר שכר. (והמשנה סוברת ששוכר דינו כשומר שכר). * כל אלו שנאמר במשנה שפטורים מקרבן שבועה - לדעת רב: פטורים משבועת השומרים אך חייבים משום שבועת ביטוי, ולדעת שמואל: פטורים אף משום שבועת ביטוי. * לדעת רבי אמי: כל שבועה שהדיינים משביעים אותה, והוא נשבע לשקר, אין בה חיוב קרבן חטאת הבא משום שבועת ביטוי. הדרן עלך מסכת שבועות
