דף לד עמוד א * כלי חרס שבלע איסור, אין לו תקנה (אלא בשבירה) = "התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם". * "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון". * הגמרא פוסקת להלכה ש"מתענין לשעות" (רש"י: כגון שקיבל עליו תענית משש שעות ולמעלה, ומיהו לא טעם כלום מתחלה כל היום אבל לא לשם תענית נתכוין בראשונה). * קנקנים של חרס של עובדי כוכבים - לאחר 12 חודש מותרים ואינם צריכים הכשר אחר, מפני שהיין שנבלע בתוכם התייבש. * משה שימש בשבעת ימי המלואים בחלוק לבן (/ בחלוק לבן שאין בו אימרא). דף לד עמוד ב * במשנה (כט ע"ב) נאמר שמורייס (שמן של דגים) של עובד כוכבים אסור באכילה (ולדעת רבי מאיר אסור אף בהנאה), והגמרא בעמוד זה מביאה ברייתא האומרת שמורייס של אומן מותר (כי הוא לא מערב יין כי היין מקלקל את טעמו). * הטעם שאסרו גבינת בית אונייקי של עובדי כוכבים הוא מפני שרוב עגלים של אותה עיר נשחטין לעבודת כוכבים, ונמצא שמעמיד את הגבינה בדבר האסור בהנאה. * השוחט את הבהמה לזרוק את דמה לעבודת כוכבים או להקטיר את חלבה לעבודת כוכבים - לדעת רבי יוחנן אסורה, ולדעת ריש לקיש מותרת. * המקדש בפרש שור הנסקל - מקודשת, בפרש עגלי עבודת כוכבים - אינה מקודשת. (הגמרא מביאה לכך הוכחה מסברא ומפסוק, ורבא מביא שכך גם נלמד מהמשנה).
דף לה עמוד א * "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, ערבים עלי דברי דודיך (דברי סופרים) יותר מיינה של תורה. * רבי יהושע לא השיב לשאלתו של רבי ישמעאל (מדוע אסרו גבינות עובדי כוכבים בהנאה) בגלל שזו היתה גזירה חדשה ואין מפרשים טעמה מחשש שמישהו לא יקבל זאת ויבוא לזלזל בה. * הגמרא (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) מביאה דעות שונות של אמוראים לטעם מדוע אסרו גבינות עובדי כוכבים בהנאה. דף לה עמוד ב * "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים" וכו' - כשתלמיד חכם מלמד תורה לתלמידים, יוצא לו שם טוב, ולא עוד אלא דברים שמכוסים ממנו מתגלים לו, ולא עוד אלא שמלאך המוות אוהבו, ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות. * המשנה מפרטת דברים של גוים שאסורים רק באכילה אך לא בהנאה. * חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו - אסור באכילה, מחשש שמא עירב הגוי חלב טמא בתוך החלב הטהור. * רבי יוחנן סובר שאיסור פת של גוים לא הותר בבית דין (וטעם האיסור הוא משום חתנות). * יש דעה הסוברת שפת מפלטר (=מוכר לחמים) עובד כוכבים מותרת, ולדעת רבי חלבו ההיתר הוא רק אם אין באותו מקום פלטר ישראל, ולדעת רבי יוחנן ההיתר הוא רק בשדה אך לא בעיר.
דף לו עמוד א * שמן של גוי אסור באכילה - לדעת רב (בסוף העמוד הקודם): דניאל גזר על כך בעיר, ותלמידי הלל ושמאי גזרו על כך גם בשדה, ולדעת שמואל: טעם האיסור הוא בגלל פליטת המאכלים האסורים באכילה הבלועים בכלי הגויים. * לדעת רבי שמלאי: רבי יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על השמן של גויים והתירוהו. * אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין. * בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו (אם גדול הימנו) חוץ מ-18 גזירות שגזרו תלמידי שמאי והלל, שאפילו יבוא אליהו ובית דינו אין שומעים לו הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל. * אין גוזרים גזירה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה (ולכן ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל והתירוהו). דף לו עמוד ב * גזרו על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום עבודת אלילים. (והגמרא מפרטת באריכות על איזה איסור "בנותיהן" מדובר בגזירה זו). * הלכה למשה מסיני שאסור לישראל לבוא על העובדת כוכבים (והבועל ארמית קנאין פוגעין בו). * ייחוד עם אשת איש אסור מהתורה, ודוד גזר אפילו על ייחוד עם פנויה, ותלמידי בית שמאי ובית הלל גזרו אפילו על ייחוד עם עובדת כוכבים. * גזרו על תינוק עובד כוכבים (לדעת רבי: אפילו הוא בן יומו, ולדעת רבי חייא: מגיל 9 שנים ויום אחד) שיטמא בזיבה, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו ויבוא לידי משכב זכור.
דף לז עמוד א * רבי יהודה נשיאה ביטל את איסור שמן של גוים, אך לא התיר גם את פת גוים מחשש שיקראו לו "בי דינא שריא" (=בית דין המתיר). * היתר נוסף של רבי יהודה נשיאה היה במקרה בו אמר אדם לאשתו "זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש" ומת בתוך שנים עשר חודש, ופסק רבי יהודה נשיאה שהגט חל. * לדעת רבי יוסי: "זמנו של שטר מוכיח עליו" (=הזמן שבשטר מוכיח שכוונת כותב השטר שיחול התנאי הכתוב בשטר מזמן כתיבתו). דף לז עמוד ב * רב ושמואל נחלקו אם טומאת משקין היא מדרבנן או מדאורייתא (ולכן נחלקו בנוגע לעדותו של רבי יוסי בן יועזר, האם דם הקורבנות, והמים שמדיחים בהם את הקורבנות - טהורים ממש או טהורים מלטמא אחרים אך הם עצמם נטמאים אם נגע בהם דבר טמא). * "ועל דיקרב למיתא מסאב" - האמוראים נחלקו מהו היתר זה של רבי יוסי בן יועזר המוזכר במשנה בעדויות. * הגמרא מבררת מהו המקור לכך שבישולי גוים אסורים, והמסקנה (בתחילת העמוד הבא) היא שהדבר נאסר רק מדרבנן (כדי שלא יהא ישראל רגיל אצל הגוי במאכל ובמשתה, ויאכילנו דבר טמא - רש"י).
דף לח עמוד א * כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עובדי כוכבים / כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. * דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי עובדי כוכבים. * אם אף לולי מעשה העובד כוכבים היה האוכל מתבשל מכח מעשה הישראל - האוכל מותר ולא נאסר משום בישולי עכו"ם. (=קרובי בישולא לאו מילתא היא). דף לח עמוד ב * בין שהניח עובד כוכבים והפך ישראל בין שהניח ישראל והפך עובד כוכבים - מותר, ואינו אסור עד שתהא תחילתו וגמרו ביד עובד כוכבים. * אם העובד כוכבים הסיק את האש ואפה את הלחם, והישראל רק חיתה בגחלים - מותר. * דג מליח או ביצה צלויה - נחלקו האמוראים אם אסורים (כשהגוי מלח או צלה) או מותרים. * נחלקו האמוראים אם שמן מבושל של עובדי כוכבים אסור או מותר. * מאכל כבוש בחומץ שידוע שנתן בו הגוי יין - נחלקו חזקיה ורבי יוחנן אם אסור אפילו בהנאה או מותר.
דף לט עמוד א * דג שאין לו עכשיו סנפיר וקשקשת אך עתיד להיות לו לאחר זמן, או דג שיש לו עכשיו סנפיר וקשקשת אך עתיד להשיר אותם מעליו בשעה שעולה מן הים - מותרים באכילה. * 'חמור ים' מותר באכילה, ו'שור ים' אסור באכילה. * אשת חבר - הרי היא כחבר, עבדו של חבר - הרי הוא כחבר, חבר שמת - אשתו ובניו ובני ביתו הרי הם בחזקתם עד שיחשדו. * אשת חבר שנשאת לעם הארץ וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ - נחלקו התנאים אם צריכים לקבל דברי חברות לכתחלה או לא. דף לט עמוד ב * חלב בשר יין תכלת - אסורים בחותם אחד, חילתית מורייס פת גבינה - מותרים בחותם אחד. * על אף שחשודים אנשי סוריא על איסור 'לפני עיור' ומוכרים לישראל דברים שלקחו מן העובד כוכבים, מכל מקום אינם חשודים הם עצמם על אכילת דבר איסור, ולכן מותר לאכול את האוכל שלהם. * הגמרא מבארת מה זה "מלח סלקונדרית", ומביאה מחלוקת תנאים אם מותרת או אסורה. * המשנה מפרטת מאכלי גוים המותרים בהנאה. * יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים ועובד כוכבים חולב לו ומביא לו ואינו חושש שמא עירב בו הגוי חלב טמא (וזה בתנאי שמדובר במקרה בו כאשר הישראל עומד הרי הוא רואה את הגוי). * הגמרא מבארת מדוע דבש של גוי מותר באכילה.
דף מ עמוד א * רב פפא פוסק להלכה שהטרית אינה מותרת עד שיהא ראש ושדרה ניכר כדברי רב הונא (החולק על רב נחמן שמתיר בסימן אחד מבין השניים). * לדעת רב: קירבי דגים ועוברן - אין נקחין אלא מן המומחה (היודע להבחין אם הם של דגים טהורים). (והגמרא דנה בנוגע לכך). דף מ עמוד ב * הגמרא מבארת מה החידוש בדברי המשנה (שבדף הקודם) "ואלו מותרים באכילה... עלה של חילתית וזיתי גלוסקאות המגולגלין". * גוי המוכר חגבין / קפרסין / קפלוטות מתוך הסל שלפניו - אסורים באכילה, מפני שהוא מזלף יין עליהן, והוא הדין אם מוכר יין תפוחים מהסל שלפניו, מפני שמערבין בו יין. * פרק שלישי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של צלמים וצורות ועבודות זרות שונות, ובדיני בנייני עבודה זרה, טומאת עבודה זרה, תערובת עבודה זרה, ועוד. * במשנה מובאות שלוש דעות אלו צלמים אסורים בהנאה. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת).
דף מא עמוד א * למסקנה, לדעת רבה: המחלוקת שבמשנה בתחילת הפרק (אם כל הצלמים אסורים או רק חלקם כמפורט במשנה) היא בצלמים שבכרכים, אבל בצלמים שבכפרים דברי הכל כל הצלמים אסורים. * במשנה נאמר שהמוצא שברי צלמים (שספק אם עבדו להם כשהיו שלמים) הרי אלו מותרין, ושמואל חידש שהוא הדין במוצא שברי עבודת כוכבים. דף מא עמוד ב * עבודת כוכבים שנשתברה מאיליה - לדעת רבי יוחנן: אסורה, לדעת ריש לקיש: מותרת (כי מן הסתם ביטל אותה). * רבי יוחנן מקשה שתי קושיות בעמוד זה על ריש לקיש, וריש לקיש מתרץ. * אין ספק מוציא מידי ודאי - הגמרא מקשה על כך משני מקורות, ומתרצת. * חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. * מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר.
דף מב עמוד א * הגמרא מביאה שני תירוצים על הקושיה מהברייתא שממנה עולה שספק כן מוציא מידי ודאי. * רבי יוחנן מקשה בעמוד זה שבע קושיות על ריש לקיש (הסובר שעבודת כוכבים שנשתברה מאיליה מותרת), והגמרא מתרצת. דף מב עמוד ב * ריש לקיש מקשה קושיה אחת על רבי יוחנן (הסובר שעבודת כוכבים שנשתברה מאיליה אסורה), והגמרא מתרצת. * עובדי אלילים עובדים לכל דבר שמוצאים, אך לצייר צורה על כלי כדי לעובדה - רק שלוש הצורות המוזכרות במשנה (צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון) הן חשובות ומציירים אותן ועובדים אותן (ולכן המוצא כלים ועליהם צורות אלו יוליכם לים המלח). * רב ששת מביא ברייתא (בעלת שלושה חלקים) שיש בה סתירה פנימית, ובעמוד הבא אביי ורבא מיישבים את הסתירה.
דף מג עמוד א * רבי יהושע בן לוי למד מרבי אלעזר הקפר שלושה דברים: (1) עובד כוכבים יכול לבטל עבודת כוכבים שלו ושל חברו, (2) יודע בטיב של עבודת כוכבים ומשמשיה מבטל עבודת כוכבים, ושאינו יודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה אינו מבטל, (3) עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים בעל כורחו. * המוצא עבודה זרה במקום שהרבים מצויים - למרות שבעליה התייאש ממנה ולא צריך להשיב לו זאת, הרי שהוא לא ביטל אותה מלהיות עבודה זרה, ולכן היא אסורה. * ת"ק ורבי יוסי בר יהודה נחלקו אם מנורת הזהב שעשויה מעץ כשרה או לא (ורק ממתכת היא כשרה). דף מג עמוד ב * בסוגיה מבואר באריכות אלו דמויות של שמשים שמשמשים לפני הקב"ה מותר/אסור לעשות. * טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה, חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה. * "לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם" - אבל אתה למד להבין ולהורות.
דף מד עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא שבה רבי יוסי מביא ארבע ראיות לשיטתו (שהמוצא כלים שיש עליהם צורת חמה ולבנה ודרקון שוחק וזורה לרוח או מטיל לים), וחכמים (שסוברים שמחוייב להטילם דוקא לים) דוחים את ראיותיו. * מקום יש בראש שראוי להניח בו שתי תפילין. * "וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת" - עדות הוא לבית דוד: כל הראוי למלכות הולמתו, וכל שאינו ראוי למלכות אין הולמתו. דף מד עמוד ב * בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. * במשנה מובא שפרוקלוס בן פלוספוס שאל את רבן גמליאל מפני מה הוא רוחץ במרחץ של אפרודיטי והרי כתוב "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם", ובגמרא מובא שרבי אושעיא אמר ש"תשובה גנובה השיבו רבן גמליאל לאותו הגמון" ורבי חמא בר יוסף אמר ש"אינה גנובה", והגמרא מביאה ארבעה אופנים שונים לבאר את מחלוקתם של רבי אושעיא ורבי חמא בר יוסף.
דף מה עמוד א * הנוכרים העובדים את ההרים ואת הגבעות - הם מותרים ומה שעליהם אסורים. * כאשר הנוכרי עובד את ההר - לדעת ריש לקיש: תנא קמא ורבי יוסי הגלילי נחלקו מה דין צפוי ההר (לדעת ת"ק צפוי הר אינו כהר ולכן נאסר ורבי יוסי הגלילי חולק), אך לדעת רב ששת: כולם סוברים שצפוי הר אינו כהר. דף מה עמוד ב * לדעת רב ששת: תנא קמא ורבי יוסי הגלילי נחלקו מה דין אילן שנטעו ולבסוף עבדו (לדעת ת"ק מותר ולדעת רבי יוסי הגלילי אסור). * גם רבי יוסי ברבי יהודה סובר שאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור (והגמרא מבררת את טעמו). * גידועי עבודת כוכבים קודמים לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים.
